מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 9
אאבל עכ"פ שניהם סוברים, גם הר"ן וגם הרא"ה, שקנין הגוף לזמן זהו תרתי דסתרי.
באכן, לכאורה, תוקשה להרא"ה מהראיה שמביא הר"ן מכל סוגית הגמרא בגיטין (מח, א), בהמוכר שדהו לחברו בזמן שיובל נוהג, שאע"פ שמכר גם את הגוף, בכ"ז נקרא רק קנין פירות? אבל, כמובן, שלפ"ד גם משם אין קושיא, דמיובל אפשר להוכיח רק את היסוד שגם הר"ן וגם הרא"ה מודים בזה, וזהו: שקנין הגוף לזמן אלו המה תרתי דסתרי כנ"ל, ובשביל כך נקרא כל מכירת שדה בזמן שיובל נוהג רק קנין פירות, כי שם לא נוכל להגיד להיפך כהרא"ה, שישאר קנין הגוף עולמי, כי ס"ס יש מצות יובל על זה.
גוכאשר כבר ביארנו במדת "סבה והעדר הסבה", שבאמת אין המושג במכירה בזמן שיובל נוהג שהיא רק מכירה זמנית, אלא שבאמת היא מכירה החלטית, והחזרה ביובל היא רק מצד המצוה, ובכ"ז נקרא קנין פירות, כמו שאומר שם רב חסדא (מח, א), שכל המחלוקת היא ביובל שני. והטעם הוא, כמו שאמרנו במדה הנ"ל, מפני שס"ס מכיון שהמוכר והקונה ראו איך שהמצוה נוהגת למעשה, שחוזרת ביובל, ממילא אין כבר גמירת דעת רק על מכירה זמנית.
דאבל עכ"פ החזרה ביובל אין זה מצד המושג המשפטי שבדבר אלא מצד מושג המצוה, אם כי מתוך המצוה מתהוה גם מושג משפטי, כי ע"י זה אין גמירת דעת רק למכירה זמנית; ובאופן שבאמת להרא"ה, הנה בלי מצות יובל, לא רק כשמוכר סתם לא היה צריך להחזיר ביובל, אלא אפילו אם מכר בפירוש עד היובל לא היו צריכים לחזור מטעם הנ"ל, דכיון דפסקה פסקה.