מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 17
אונחזור לענינינו, לענין קושית הקצוה"ח הנ"ל, שמקשה מאחריך לפלוני ומאתרוג של ציבור, שאע"פ שגם שם הבעלות מוגבלת על ידי פעולות ידועות שבהכרח תבואנה באחד מן הזמנים, אבל מכיון שאין ההגבלות מצד הזמן כשהוא לעצמו אלא מצד פעולות הקשורות בזמן שפיר יש בזה קנין הגוף ולאו דוקא קנין פירות כנ"ל.
בועי' בא"מ סי' כח (ס"ק נג) שמקשה על הרא"ש הנ"ל דלא מהני קנין הגוף לזמן, מהא דאמרינן בגמרא סוכה (לא, א) שגזל עצים וסיכך בהן - דברי הכל אין לו אלא דמי עצים, משום תקנת מריש, ומסקנת הגמרא שם, שזהו רק בגו שבעה, אבל לבתר שבעה הדר בעינא. ושם מבואר דגם לר"א דבעינן גם בסוכה לכם כמו באתרוג, בכ"ז יוצא הגזלן בסוכה שכזו, ואמאי יוצא לפ"ז לר"א, הא אין בזה "לכם", כיון דאין לו בזה רק קנין פירות ולא קנין הגוף כנ"ל?
גומובן שלפי דברינו הנ"ל אין כאן קושיה כלל. דכל היסוד שקנין לזמן נחשב רק לקנין פירות, מפני שהזמן הוא עצם פשוט שבלתי ניתן להתחלק, ואם הוא חלוק, שהיום הוא של ראובן ואח"כ לתמיד הוא של שמעון, ואין שום סבה להשינוי רק השינוי של הזמן, זהו סימן שגם בזמן שהוא של ראובן אינו שלו באופן החלטי כנ"ל, א"כ כל זה כשהשינוי בהבעלות בא רק מתוך הזמן גרידא, אבל לא כן בסוכה הנ"ל, שהשינוי בא מתקנת חכמים, ועל יסוד של הפקר ב"ד הפקר, ובשעה שהפקירו את העצים מרשות הנגזל להגזלן - הפקירו את הדבר לגמרי שהגזלן קונה אז קנין הגוף ממש, ואחר כך, אחרי הסוכות, שוב מפקיעים את הדבר מרשות הגזלן להנגזל.
דוכמו בהילך אתרוג זה עמ"נ שתחזירהו לי, להרא"ש שהאתרוג חוזר להבעלים ע"י קנין, אע"פ שהוא מוכרח להחזיר עפ"י התנאי, בכ"ז זה נקרא קנין הגוף, מכיון שהחזרה באה לא מכח הזמן לבד אלא מכח הקנין החדש, אע"פ שסבת הקנין גופא, מה שמכריח אותו, את המקבל להקנות לו מחדש, זהו הזמן, לא איכפת לן בזה, וה"נ ההפקר ב"ד זהו במקום הקנין, והם שהקנו מקודם להגזלן והם שמקנים את הדבר מחדש - אחרי הסוכות - להנגזל.
הואעפ"כ בהמוכר שדהו לחברו בזמן שהיובל נוהג, נחשב זה רק לקנין פירות, אע"פ שכפי שביארנו במדת "הסבה והעדר הסבה", שגם שם היא רק אפקעתא דמלכא, כלומר: שאין המכירה רק לזמן קצוב אלא שהתורה מפקיעה את הקרקע, כשבא היובל, מרשות הלוקח לרשות המוכר? אכן, כפי שביארנו שם, שבשביל כך אנו אומרים בגיטין (מח, א) שכל המחלוקת היא רק ביובל שני, שמכיון שיודעים - גם המוכר וגם הלוקח - שביובל יוחזר, אזי ממילא אין גמירת דעת רק על אופן זמני. אכן כמובן, זה שייך רק במוכר ולוקח, אבל לא כן בנ"ד, בגזלן ונגזל שאין אנו באים בזה מצד גמירת דעת אלא מצד הפקר ב"ד, הנה כמו שהפקירו מקודם להגזלן כך מפקירים אח"כ להנגזל.