מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 19
אאכן, מובן שכל דברינו הנ"ל נאמרים לפי ההלכה שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אבל למי שסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי, על כרחך שחולק בכלל על היסוד ההגיוני הנ"ל, דהא בהמוכר שדהו לפירות, הנה מלבד מה שיש לו להלוקח רק קנין פירות הלא גם הקנין פירות גופא הוא קבוע רק לזמן, ואיך יש לו בזה קנין הגוף, אם נניח כנ"ל, שכל איכות זמנית אין זו איכות עצמית כנ"ל, אלא ש"מ שהוא סובר שהזמן הוא מושג של צירוף חלקים ואנו מביטים על כל חלק וחלק בתור עצם מיוחד, ואין אנו מתחשבים כלל עם המחר שלא יהיה עוד בעלים, אך אנו מתחשבים עם היום.
בוע"י זה אפשר ליישב את קושית הקצוה"ח, שמקשה במחלוקת בב"ק (צ, א) ב"המוכר עבדו לאחר ופסק עמו עמ"נ שישמשנו שלושים יום, שרבי מאיר אומר, הראשון ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא תחתיו, קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי". ומקשה - הלא ר"מ סבר דבר הגורם לממון כממון דמי, ולפי המבואר בגמ' פסחים הנ"ל, שבכה"ג שעכשיו אין בזה בעלות ולאחר זמן תהיה בזה בעלות, נקרא גורם לממון, א"כ ה"נ מדוע אין בזה דין יום או יומים להשני, דאף אם עכשיו אינו בעלים מפני קנין פירות כקנין הגוף דמי, אבל הלא אחרי זמן, אחרי השלושים יום, יהיה בעלים, ובכן - גם עכשיו נחשב לו העבד לגורם לממון?
גאכן, לפ"ז מיושבת הקושיה בנקל: כי הא בהא תליא, ולמי שסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא סבר כלל ההנחה הזו שבכה"ג נחשב גורם לממון, כי ס"ס לא דמי האי גורם לממון לכל גורם לממון שבש"ס, ששם גם הגורם לממון הוא מצד העכשיו, ולא כן כאן, שכל הגורם לממון הוא מצד העתיד.
דבקצור: כמו שחולקים מי שסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי על ההנחה הנ"ל, שקנין הגוף לזמן ידוע אין לו בזה קנין הגוף, מאחרי שהוא אינו מבדיל בין קנין פירות לקנין הגוף ואיננו מתחשבים כלל עם המחר שלא יהיה עוד בעלים, ככה ג"כ איננו מתחשבים כלל עם המחר שיהיה בעלים, אלא מתחשבים רק עם היום שאין בזה אף גורם לממון.