מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 20
אועי' בבעל המאור בסוגית הגמרא שם בפסחים, שפירש באופן אחר לגמרי, ואומר: "ואשכחן חמץ בפסח שהוא גורם לממון, כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ואכלו או שגנבו דגרם לו הפסד ממון, שאילו לא אכלו היה זה הגזלן אומר לו הרי שלך לפניך, והכי נמי אם אכל חמץ של הקדש דהבעלים חייבים באחריותו, שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון, - הלכך בר דמים הוא ובר מעילה הוא - וכו' - ואע"ג דלקמי חזי וכו' כיון דהשתא מיהא לא חזי, בתר השתא אזלי".
בונראה, שבעה"מ סובר כשיטת הסוברים דגם קנין לשעה נמי הוה קנין הגוף ואין אנו מתחשבים אלא עם הדבר "באשר הוא שם"; וג"כ אין אנו מתחשבים מה שבעתיד יהיה ממון, כיון שעכשיו אינו ממון - וע"כ פירש באופן הנ"ל.
גוהרא"ה שסובר כנ"ל, שכשנותן מתנה גם את הגוף והפירות ליום אחד שכיון דפסקה פסקה, ע"כ ג"כ סובר בזה כבעל המאור, דאל"כ לא שייך להגיד כיון דפסקה פסקה, מאחר שגם באותו היום שזה שייך למקבל המתנה ג"כ יש להנותן זיקה בזה מצד גורם לממון. אי אפשר להגיד להיפך: שכיון שיש דין של "כיון דפסקה פסקה" ממילא איננו כלל גורם לממון.
דאך מסתבר יותר כפי שאמרנו, שהרא"ה סובר כבעה"מ, דהא ס"ס הוא לא נתן את המתנה רק ליום אחד, אלא שאנו מסלקין אותו לחלוטין מצד שנפסקה רשותו לזמן, ואם העתיד עושה את הדבר לגורם לממון גם בהוה, הרי נמצא שלא הופסקה רשותו לחלוטין אף לשעה אחת.
האכן, לאלה המפרשים שהגורם לממון בפסחים הנ"ל הוא, מה שיהיה שוה לאחר זמן, כפירוש כל המפרשים ודלא כפירוש בעה"מ, אין מזה סתירה לשיטת ר' אביגדור כהן הנ"ל, שאין אנו מביטים בבעלות אלא על ההוה ולא על העתיד, כי בעלות לחוד וממון לחוד. כי בפסחים הנ"ל, באכל חמץ של הקדש, הנה גם בפסח שאסור בהנאה, הלא איסה"נ כידוע לא מפקיע את עצם הבעלות כאשר כבר האריכו האחרונים בזה, אלא שאין לזה שווי ממוני ואין בזה חסרון בעצם, וע"י הממון שלאחר זמן זהו גורם שגם עכשיו יש בזה כבר שווי ממוני וזהו ה"כממון דמי", מפני שכל החסרון הוא בממון ולא בבעלות. אבל למשל, רבא האומר "הילך אתרוג זה עמ"נ שתחזירהו לי" שלשיטת ר' אביגדור כהן הנ"ל הוא יוצא בזה מטעם קנין לשעה, הנה הדין הזה יהי' אף למי שסובר דגורם לממון כממון דמי, מפני שכאן בשעה ששייך למקבל, אין להנותן שום בעלות בזה.
ווממילא מתורצת קושית הקצוה"ח הנ"ל מהמוכר את עבדו ופסק עמ"נ שישמשנו שלושים יום, שכיון שר"מ סובר קנין פירות כקנין הגוף דמי, ממילא בשלושים יום אין להמוכר שום בעלות, ולא דמי לחמץ של הקדש שגם בזמן הפסח יש בעלות כנ"ל.