מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 22
אואפשר להביא ראיה לדעת הרמב"ם ממכירת שט"ח לאלה שסוברים דהמכירה היא מדאורייתא, וראיה גם מזה שאנו ממעטינן שטרות מאונאה כמבואר בתוס' ב"מ (כו, ב), ועכ"פ יכול לקדש אשה בשט"ח לולא הטעם של המוכר שט"ח לחברו וחזרו ומחלו מחול כמבואר בקדושין (מח, א), ושם הא ג"כ הניר אינו שוה פרוטה אלא השווי הוא מה שיבוא לגוביינא, ואע"פ שבשעת המכירה עדיין השטר הוא לפני זמנו, אלא מפני שס"ס יש לו שווי מפני העתיד לבוא, ואמנם אנו אומרים בשטר "שאין גופו ממון", אבל ס"ס אין זה מונע ממכירה ומלקדש בו, וחזינן מזה שאין כל כך כלל החלט שבשווי ממונו אמרינן "אין לך אלא מקומו ושעתו", ואם כי יש מעט לחלק בזה ולומר ששאני שטר שכל עיקרו הוא בא בשביל הראיה, והשווי שלו מעיקרו הוא עפ"י ערך הראיה שלו וזהו כבר ענין הווה, משא"כ בקדשה בתמרה שהשווי שלה היא בגופה, בכ"ז החילוק הזה איננו כל כך נתפס בסברא.
בועי' בב"ק (ז, ב) "דביומי דניסן יקרי ארעתא וביומי תשרי זיל ארעתא, דכו"ע נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואיצטריכא ליה זוזי זבין כדהשתא, עד פלגא אורחא למיזל - וכו' - אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן, דהא כתובת אשה דינה בזיבורית, ואי אמרה ליה איהי הב לי בינונית בציר פורתא, אמר לה, אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה" - ועכ"פ אנו רואים דהדחיה של "שקיל כיוקרא דלקמיה" הוא רק במקום שיש דרישה מצד התובעת לקחת יותר מהדין, אבל לולא זה אי אפשר לדחות על יוקרא דלקמיה, וגם לענין מעשר עני אנו מביטים על הזול של עכשיו ולא על היוקר שלהבא. אך כמובן, שאין מכאן ראיה גמורה לשיטת הרא"ש הנ"ל, דבמעשר עני שהדבר נוגע לאכילה שאין לו מה לאכול, בודאי שבזה אנו מוכרחים להתחשב עפ"י השער ההוה.
גוכן ג"כ לגבי כתובת אשה הוה נמי שאי אפשר לו לדחות את התשלום לאיזה זמן שירצה, שם אי אפשר לדחות עד היוקר דלקמיה, משא"כ לענין קדושין כשקדשה בתמרה, מכיון שאין זמן קבוע לעצם הקדושין, אפשר שפיר להגיד כהרמב"ם שאנו מתחשבים בזה לא רק עם זמן ההוה אך גם עם העתיד.
דאולם מהדין של רבה "האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה, מעיקרא שויה זוזא ולבסוף שוה ארבעה זוזי, תברה או שתיה משלם ד' זוזי איתבר ממילא משלם זוזי" בב"ק (סה, א), יש לכאורה ראיה לשיטת בעה"מ והרא"ש הנ"ל, דמה ששוה לאחר זמן אין זה אפילו בכלל גורם לממון, דאם לא כן היה צריך לומר בזה "באנו למחלוקת ר"ש ורבנן", דאם כי כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה, אמנם בשעת הגזלה גופה היה גורם לממון על ד', כאן באיגלאי מלתא למפרע דלולי הגזלה היה מתיקר אצל הנגזל.
האכן ראיה גמורה אין זה מכאן לפי מה שיתבאר אצלנו להלן דכל דבר שנדון על שם העתיד הלא זהו רק כשהמצב על העתיד הוא בבחינת ודאי, אבל אם זהו גופא הוא בבחינת ספק, אז בההוא אין כלל אפילו ספק, וזהו ההפרש בין האוכל חמץ דהקדש, שהדבר הוא ודאי שלאחר הפסח יהיה ממון, ובין האי דגזל חמריה דחבריה שמעיקרא שויה זוזי ולבסוף שויה ארבעה הנ"ל, ש"הלבסוף" איננו כל כך ודאי.