מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 23
אוהנה עד עכשיו דברנו בדברים שבהוה איננו ממון, אלא שבעתיד יהיה זה ממון, אבל יש ג"כ דברים להיפך שבהוה זה ממון, אלא שבעתיד הקרוב זה לא יהיה ממון.
בלמשל, האי דינא של רבה "זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, מאי טעמא? מנא תבירא תבר" בב"ק (יז, ב), שאע"פ שבשעת השבירה עדיין הכלי שלם בכ"ז נדון הדבר על שם סופו.
גאכן כמובן ששם אפשר לומר, שכיון שבשעת השבירה הכלי הוא באויר, כבר גם בהוה איננו ממון, ומכאן הוא הפשיטות בגמ' ב"ק שם "דבתר מעיקרא אזלינן" - וכפי' רש"י שם "אלמא דבתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמו ששברו הוא דמי", שזאת אומרת שאין הפטור מצד מה שבעתיד אין זה ממון, אלא מפני שבהוה כבר נחשב הכלי לשבור.
דוהדברים עתיקים שיש בזה מחלוקת הראשונים, אם הראיה דבתר מעיקרא אזלינן, הוא מזה שפטור המשבר או מזה שחייב הזורק, והרמב"ן במלחמות מאריך בזה ואומר, שמזה שפטור המשבר אין מזה שום ראיה, דבכל האופנים פטור המשבר מפני שאין לזה דמים, אלא כל הראיה הוא ממה שמחייב הזורק, וגם מלשון רש"י משמע נמי כן, ויוצא דאנו דנים בממון ע"ש סופו.
הועפ"ז לכאורה לא יהיה הבדל בין זורק ממון לזורק חץ, דתמיד פטור המשבר, אכן שאר הראשונים חולקים וסוברים שכל הפטור הוא מצד דבתר מעיקרא אזלינן, ובזורק חץ באמת חייב הזורק, שזאת אומרת שאין אנו מתחשבים עם העתיד בזה אלא רק עם ההוה.
ואכן באמת גם להראשונים הסוברים, שהפטור הוא מטעם שאין לזה ממון, ג"כ מובן ההבדל בין זורק כלי לזורק חץ, לפי שאומרים בתוס' שם "וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק כלי לזורק חץ" והסברא הפשוטה היא כמו שאומר הפנ"י דבזורק חץ אין ודאות גמורה שהחץ יקלע אל המטרה.
זאכן גם הסברא הפשוטה הזו מיוסדת על כלל הגיוני במושג הזמן, וזהו שכל דבר הנידון ע"ש סופו בבחינת "כל העומד", אין זה אלא במקום שהמצב בעתיד הוא בגדר הכרח ודאי בלי שום ספק, אבל במקום שגם העתיד מוטל בספק אז בהוה אין אפילו בחינת ספק. וגם סברא זו היא "סברא פשוטה", דכיון שבהוה הרי ברור לנו הדבר שעדיין אין בהדבר המצב החדש, אלא רק אנו באים מטעם שהמצב החדש הוא בבחינת "כל העומד", אין זה נקרא "כל העומד", זו הרמיזה הודאית שבדבר וההכרחיות שבזה, אבל מכיון שגם בזה יש ספק, הרי ההוה איננו כלל ספק.
חוזהו ההבדל בין זורק כלי לזורק חץ. כי אם אמנם בזורק כלי שפטור מטעם ש"מנא תבירא תבר", ג"כ איננו מנא תבירא בהוה, אלא בעתיד, ואנו חושבים העתיד להוה, ובזורק חץ שיש בזה איזה ספק שהוא כנ"ל, כבר בהוה אין אפילו ספק כלל שעדיין איננו מנא תבירא.
טוזהו ג"כ ההסבר שבדבר שיש לו מתירים אנו מבדילים בין אם יש "מצוה לאיתשולי" אי לא - כי לפי שיטת הר"ן הטעם של "יש לו מתירין" הוא מפני שבאופן שכזה נקרא מין במינו, דלרבנן לא מביטים על עצם הדבר אלא על איכותו של הדבר, ואמנם יש הבדל כי זה איסור וזה היתר, ולא שאנו דנים גם בזה על שום הסוף, אך כאמור, שזה שייך רק במקום שיש הכרחות בדבר וזהו ה"מצוה לאיתשולי", אבל אם אין מצוה לאיתשולי כבר אין הכרחיות בדבר.