מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 24
אגם הספק של המלמ"ל בפ"ד מהל' אישות (הלכה ז), אם חסרון בזמן נקרא דבר שלא בא לעולם, מפני שאפשר שזמן ממילא קא אתי ולא דמי לחסרון מעשה, - גם הספק הזה אפשר להכניס בחקירה הנ"ל במהות הזמן. כי אם נגיד שהזמן הוא צירוף של חלקים, הנה כל רגע ורגע טרם שנעשה להוה והוא בבחינת העתיד, עדיין הוא בכלל דבר שלא בא לעולם. אבל אם נגיד שהזמן הוא בבחינת עצם פשוט שלא ניתן להתחלק, לא שייך להגיד על זה דבר שלא בא לעולם. כי לפ"ז גם העבר, ההוה והעתיד ביחד הוא רק בבחינת דבר אחד, ואם כי העתיד עדיין לא בא לעולם, אבל אי אפשר להגיד שזהו דבר שלא בא לעולם, כי אין בכל חלק זמן, גם בחלק העתיד בכלל, דבר חדש, כנ"ל.
בואמנם עצם הספק של המלמ"ל הנ"ל, שהוא בקטן המקדש את האשה לאחר שיגדל, באמת איננו על המקום, כאשר כבר ביארנו במק"א, כי בציור שכזה אין כאן רק חסרון הזמן, אלא העיקר חסר, כי עדיין איננו בכלל איש. ובציור זה, לא הזמן הוא הדבר שנגיד על זה ש"זמן ממילא קא אתי" אלא הזמן משמש כאן רק בתור גורם לדבר, וס"ס כל עוד שהזמן לא בא חסר עצם הדבר.
גאלא שהנ"מ יהיה מזה, כשימכור חמץ בפסח שהקנין יחול לאחר הפסח, אם זה נקרא דבר שלא בא לעולם.
דאכן, מהגמ' בפסחים (כט, א-ב) הנ"ל, אנו רואים שיש על זה הגדרה מיוחדת, הגדרה של גורם לממון, ובמקום שיש רק גורם לממון אי אפשר למכור; ובשביל כך פירש רש"י בב"מ (נו, ב) שמה "קדשים שחייבים באחריותם יש להם אונאה" - הוא רק שמכרם אחרי שהוממו, אבל לפני זה בודאי שלא יכל למכור, אע"פ שיש בזה משום גורם לממון.
הובכלל משמע מזה, שאין אנו משתמשים בסברא של "זמן ממילא קא אתי" ואין אנו מבדילים בין מחוסר מעשה "כיון כאילו מיגניב או מיתבד", שטרם לא בא מעשה הגניבה והאבידה, ובין מחוסר זמן כנ"ל, וגם במחוסר זמן גורם לממון מיקרי ולא ממון ממש.