מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 25
אוהנה, המלמ"ל מביא שם ראיה דבמחוסר זמן אין בזה משום דשלב"ל משום דזמן ממילא קא אתי כנ"ל, מהא דבכורות (מט, א), דאפשר לפדות את הבן לפני שלושים יום שיחול הפדיון לאחר שלושים ואין בזה משום חסרון של דשלב"ל. אך באמת אין זה משום השם, לא מיבעי לשיטת רש"י שם, דמה שלפני שלושים יום אין פדיון זהו משום דלא ידעינן שמא נפל הוא, הנה אח"כ כשבאו שלושים, איגלאי מלתא למפרע שלא היה מחוסר זמן. אלא אפילו אזיל לשיטת התוס', שגזה"כ הוא "מבן חודש תפדה" - הנה לפי מה שיתבאר אצלנו להלן, שיש הבדל בין זמן גורם ובין זמן מגביל, ובפדיון הבן שהזמן של חודש הוא בבחינת המגביל, ובשביל זה לא נחשב למ"ע שהזמן גרמא כנ"ל, וזהו ג"כ הטעם שאין זה בכלל דבר שלא בא לעולם, אפילו בלי הסברו של "זמן ממילא קא אתי", כי אפילו אם נימא שמחוסר זמן כמחוסר מעשה דמי, אבל גם במחוסר מעשה אנו מוצאים רק במקום שהמעשה הוא הגורם לדבר, כמו למשל, לאחרי שתתגיירי, לאחר שתשתחררי וכדומה, שרק ע"י המעשים האלה בא הדבר, כמו שהגמ' אומרת בקדושין (סב, ב) "הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת". כלומר: שע"י המעשה של הגיירות והשחרור בא הדבר; וכה"ג בזמן, אם הזמן משמש בתור גורם הדבר, משא"כ כאן, בפדיון הבן, שאין הזמן משמש בתור גורם בחיוב אלא רק בתור מגביל בשלילה, שעד השלושים אין לקיים המצוה, ובאופן שכזה אפשר שאף במחוסר מעשה לא נחשב לדשלב"ל.