מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 26
אובאמת אין אנו מוצאים בכל הציורים של דשלב"ל רק ציורים שכאלה, או שהדבר לגמרי אינו בעולם, כמו פירות דקל וכדומה; או שהמעשה נותן להדבר איכות חדשה, שרק זוהי הגורמת והחלות הבאה בהדבר כנ"ל; כמו למשל, "שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו" - או - "לאחר שימות בעלך ולאחר שיחלוץ לך יבמיך" - שכל המעשים הללו המה גורמים לאיכות חדשה, איכות של בעלות להמוכר, או איכות של פנויה, כמובן.
בומלבד זה אין שום השגה מפדיון הבן, כי כל הענין של אין אדם מקנה דשלב"ל הוא, כמו שהלשון מוכיח, בדברים שיש בהם מושג קניני, כמו קניני ממון אישות ועבדות, משא"כ בפדיון הבן אין בזה מושג קניני אלא רק מצוה של פריעת חוב, כאשר כבר ביארנו בכמה מקומות, שמתנות כהונה ולויה לא צריכים לקנין אלא רק לנתינה לבד, כי אלה המה דברים שגם לפני הנתינה המה קניני השבט, ולהבעלים יש בזה רק טובת הנאה שאיננה ממון ולא שייך בזה כלל המושג הקנאה, שכל הקנאה פירושה, שמה שיוצא מכח המקנה נכנס לרשות הקונה, וכן מהנותן יוצאת רק טובת הנאה ולהמקבל, הכהן או הלוי, נכנס עצם הדבר, באופן שבכלל אין בזה שום מושג של דשלב"ל, כנ"ל.
גואותו הדבר מוכרח ג"כ מהא של מכירת שט"ח, לאלה הסוברים שהמכירה היא דאורייתא; או לאביי שסבר שבע"ח למפרע הוא גובה. ואם מכר המלוה או הקדיש מקודשים, אע"פ שמכר או הקדיש לפני זמן הפרעון, וע"כ ג"כ, כי אין הזמן משמש בזה בתור גורם של הדבר, אלא רק בתור מגביל, שלפני הזמן אין גובין.
דועי' בה"מבוא" לחלק א מספרנו בפרק ז (אות ז), ששם הבאנו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בבכורות כשמת האב לפני ל' יום, שלהרמב"ם גם בכה"ג נשתעבדו הנכסים; והרמב"ן חולק על זה. שהמחלוקת היא בזה, שלהראשון ישנו חיוב בכח גם לפני הזמן, ולהשני, להרמב"ן, הנה לפני הזמן אין חיוב אפילו בכח. אבל אפילו גם לשיטת הרמב"ן אין ראיה שהזמן הוא הגורם של החיוב, ויותר מסתבר שהזמן בא רק להגביל את החיוב, כנ"ל.
האמנם הדבר אינו פשוט כל כך שבפדיון הבן יש רק מושג של פרעון חוב, וכבר איסתפק בזה המנ"ח ואיבעי מיבעי ליה, אם יש לפדיון הבן מושג של חוב או מושג של קנין. ועי' מה שדברנו על זה בהמדה הקודמת, מדת "פועל, פעולה ופועל יוצא".
וואמנם גם מדברי הר"ן, שמחלק בקדושין בין פדיון הבן, ששייך בהו לומר "לדידי שוי לי" כמבואר בקדושין (ח, א) ובין פחות משוה פרוטה בקדושין, שבודאי לא שייך שם לומר "לדידי שוי לי", משום דבפחות משוה פרוטה לאו כסף הוא כלל, ולא יכול לעשות יש מאין, משמע ג"כ דיש בפדיון הבן משום קנין. דאם יש בזה רק משום פריעת חוב, הלא ההבדל הוא פשוט, דבחוב בודאי בכ"מ יכול לומר לדידי שוה לי, משא"כ קדושין דיש בזה משום קנין, אלא ש"מ דתפס דגם בפדיון הבן יש משום קנין.
זאולם במדה הקודמת הנ"ל הבאנו ג"כ ראיות להיפך כנ"ל והוכחנו שם דיש בפדיון הבן גם משום חוב וגם משום קנין, שעל זה שיש בזה גם משום קנין - מעיד גם השם פדיון, דעל פריעת חוב סתם לא שייך להגיד שע"י פריעת החוב הוא פודה את הנכסים, דהא גם מקודם היה שלו, והלשון פדיה מורה שע"י נתינת הה' סלעים הוא קונה את הבן. אלא שאין הכוונה שבעצם הפדיון יש בזה משום שני מושגים, גם מושג של פריעת חוב וגם מושג קניני, כי אם שעצם המושג של פדיון הבן הוא מושג של פריעת חוב, והקנין שבדבר כבר מסתעף ממילא, שזהו דין התורה שע"י תשלום החמשה סלעים נעשה בנו פדוי ממילא.
חויש בזה גם נ"מ לדינא, דאם היה בפדיון הבן משום שני מושגים, אז אם היה נותן לכהן בע"כ, היינו צריכים להגיד דלא נפטר ע"י זה רק משום החוב שבדבר אבל עדיין לא יצא בזה משום פדיון הבן דיש בזה ג"כ מושג קניני עפ"י היסוד של הרשב"א בגיטין (עה, א) דבפריעת חוב כו"ע מודים דנתינה בע"כ שמה נתינה. והפר"ח פסק דבפדיון הבן מהניא נתינה בע"כ, ובודאי כהנ"ל, דעצם המושג של פדיון הבן הוא פריעת חוב והקנין נעשה ממילא, ומכוון שע"י נתינה בע"כ הוא יוצא משום פריעת בע"ח ממילא גם קנין יש בדבר.
טואפשר שבזה גופא היא המחלוקת של רב ושמואל הנ"ל, בפודה את בנו לפני ל' שיחול לאחר ל' יום ונתאכלו המעות כנ"ל, דשמואל סובר שיש בפדיון הבן משום שני מושגים ומצד המושג הקניני שבדבר אין בנו פדוי, דהוה דבר שלב"ל, ורב שהלכה כמותו בזה סובר באמת שיש בזה רק מושג אחד, מושג של פריעת חוב והקנין שבדבר נעשה כבר ממילא כנ"ל.