מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 28
איש זמן המגביל וזמן הגורם. זמן הגורם נקרא כשהזמן משמש בתור סבה לחיוב המעשה. לפעמים בתור הסבה היחידה ולפעמים בהצטרפות עם עוד סבה, בתור "זה וזה גורם"; וזמן מגביל נקרא כשהזמן איננו אפילו בתור "זה וזה גורם" וסבה אחרת לגמרי יש לחיובו של המעשה, אלא שהזמן רק מגביל את האפשרות, מתי אפשר למלאות את החובה הזו.
בוהבחינה לדעת אם הזמן משמש בתור מגביל או בתור גורם הוא בזה, שאם החיוב של המעשה הוא חיוב נמשך בכלל, ובכ"ז יש זמן ידוע לחיובו - זהו סימן שלכה"פ גם הזמן משמש בתור סבה להחובה, אם אפילו איננו בתור הסבה היחידה. אבל אם החיוב של המעשה הוא חד פעמי, אז אם אי אפשר לו לעשות את המעשה רק בזמן ידוע, אין זה אומר שהזמן משמש בזה בתור גורם אלא יותר קרוב לאמר שמשמש בתור מגביל, להגביל שמוכרח לעשות את המעשה החד פעמי הזה רק בגבולות זמן ידוע.
גובזה אפשר לתרץ את קושית התוס' בקדושין (כט, א ד"ה אותו), שמקשים, למה לן קרא דנשים פטורות ממילה משום דכתיב: אותו ולא אותה, תיפוק לן דמצות עשה שהזמן גרמא היא, משום דאין מלין אלא ביום? - וקושיתם שם (לו, א), שלמה לן קרא שעבודות הקרבנות אין נוהגות אלא באנשים ולא בנשים, תיפוק דמ"ע שהזמן גרמא הן דאין מקריבין אלא ביום?
דאך לפ"ז התירוץ הוא, דרק מצוות עשה ש"הזמן גרמא" נשים פטורות, וזמן גרמא פירוש הדבר שהזמן משמש בתור הסבה להמצוה - ואם לא בתור הסבה היחידה, עכ"פ בתור "זה וזה גורם" כנ"ל, למשל סוכה, לולב ושופר, ששם בודאי הזמן משמש בתור הסבה היחידה לחיוב, כי אין סבה לחייבן זולת סבת הזמן.
הותפלין וציצית, אע"פ שבזה אי אפשר להגיד שסבת חיובם היא רק הזמן, כי אלה לא באים רק מסבת הזמן, כמו סוכה, לולב ושופר, אבל עכ"פ גם אלה נחשבות למ"ע שהזמן גרמא, כי ס"ס הזמן משמש בזה לכה"פ בתור "זה וזה גורם" כנ"ל. כי החיובים הללו: תפלין וציצית, המה חיובים הנמשכים, ואם המה נמשכים רק ביום ולא בלילה זהו סימן שגם הזמן משמש כאן בתור גורם לחיוב, מה שאין כן במצוות מילה וקרבנות, שהן רק מצוות חד פעמיות, ואם הן נוהגות רק ביום, הנה גם ביום גופא אינן נמשכות כל היום אלא רק פעם אחת. וההבדל בין יום ולילה הוא בזה, שכשעושין ביום הוא יוצא די חובתו ובלילה לא יוצא, וזה גופא מראה דוקא שאין הזמן משמש כאן בתור גורם אלא בתור מגביל, להגביל את הזמן שהוא יוצא ידי חובתו במעשה שעושה, אבל הסבה גופא איננה כלל בזמן אלא בגוף הדבר, כמו במילה, שהסבה היא מה שהאב מצוה למול את ערלת בנו, או בקרבנות הסבה היא הנדר והנדבה בעולה ובשלמים, או החטא שעשה בחטאת ואשם.