מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 30
אומזה תחודש לנו עוד הנחה הגיונית, ששלילת המעשה שהיה צריך להעשות בלי שום זמן מוגבל אינה יכולה לשמש בתור גורם לאיזו שהן תוצאות.
בוזה כבר כלול בהנחות הקודמות, כי מכיון שכל שלילת המעשה בזמן מוגבל, אם זה מביא לתוצאות, אז הזמן משמש בתור גורם, וכיון שהזמן הוא בלתי מוגבל ואין לזה סוף ואי אפשר בשום זמן מן הזמנים להגיד שהזמן כבר עבר, אזי ממילא אין באופן הזה הגורם הזמני.
גואת היסוד ההגיוני הזה אנו מוצאים באמת מפורש בדברי הרמב"ם הידועים, בפ' ח מהלכות גירושין (הלכה כא-כב), שכשאומר הר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתים זוז - ומת, וההלכה היא "שלי ולא ליורשי" בכ"ז, אם לא קבע זמן להנתינה אז היא ספק מגורשת, ואין אנו אומרים שבודאי נתבטל הגט מאחרי שאין אפשרות מציאותית שהיא תקיים בזמן מן הזמנים את התנאי. ואמנם כבר דברנו על דברי הרמב"ם הזה באיזה מקומות, אבל נוסף על כל הדברים שכבר דברנו בזה, יש להוסיף שבזה כלולה גם ההנחה ההגיונית הנ"ל, ששלילת הנתינה של מאתים זוז, מכיון שאין לכך זמן סופי לא תוכל לשמש בתור גורם לביטול הגט. ועל כרחך יש גם בזה היסוד הנ"ל, ששלילת מעשה באיזה זמן, אז הזמן משמש בתור גורם. דאם נימא ששלילת המעשה לבד הוא כל הגורם, הנה באופן שכזה ששלילת המעשה היא ודאית בהחלט, מדוע לא יבטל הגט בודאי. אלא שמע מינה כנ"ל, שמכיון שאי אפשר לתפוס שלילת פעולה בלי זמן, אז הזמן משמש בתור גורם; ובזמן בלתי מוגבל לא יצוייר הדבר הנ"ל.
דובאופן כזה לא נצטרך ג"כ לדברי המ"מ הידועים, שתולה את זה בהבעיא של הגמ' בסוף פרק מי שאחזו בגיטין (עו, ב) כשנתן גט עמ"נ שלא יבוא מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש, אם היא מותרת להנשא תיכף או רק בגמר י"ב חודש, שהתוס' מפרשים שהספק הוא רק מדרבנן. ולשיטת הרמב"ם יהיה הספק מדאורייתא, כי שמא אנו צריכים דוקא לקיום התנאי בפועל; וכמו שיש ספק על קיום התנאי, ככה ג"כ הספק על ביטול התנאי שנצטרך אולי דוקא לביטול בפועל. והדברים עתיקים.
האכן, ג"כ נודעת הפליאה, איך יתכן הדבר, הלא הרמב"ם בעצמו פוסק בפ"ח מהלכות גירושין (הל' א) שאם מתנה תנאי של מעכשיו, אז אפשר לה להנשא אפילו טרם שנתקיים התנאי על סמך שברור שיתקיים התנאי אחר כך, וכיון שברור בלי שום ספק שהתנאי יתקיים בודאי - תהיה אסורה להנשא?
ואכן, לפ"ז נגיד שבאמת, בענין הר"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש - ומת בתוך י"ב חודש, שמדאורייתא אין בזה שום איסור שתנשא תיכף, כי אין אנו צריכים קיום התנאי בפועל וגם קיום בכח סגי, אלא מתי סגי קיום בכח, כשהדבר עומד לצאת אח"כ לפועל, כי כל בכח פירוש הדבר מה שעומד לצאת בפועל. ובכן, בתנאים אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כשמת, ובודאי עומד התנאי להתקיים בפועל אחרי י"ב חודש, אזי היא מותרת להנשא תיכף.
זאכן כל זה כשהזמן הוא מוגבל, וכשיעבור הזמן יהיה קיום התנאי בפועל כנ"ל, אבל כשהדבר מדובר על זמן אין סופי, כמו למשל, בהרי זה גיטך עמ"נ שתתני לי מאתים זוז בלי שום הגבלת הזמן, שאי אפשר לעולם לבוא לידי בטול בפועל, הנה אפילו כשמת אי אפשר לבוא בזה מצד בכח, כי כאמור הבכח בא ע"י הבפועל הראוי לבוא, וכשאין אפשרות של בפועל ממילא אין בכח.
חועיין במדת "שתי סבות המתנגדות זו לזו" (מדה ה' אות כ), ששם חפצנו להסביר את זה על פי שיטת הראב"ד באוכל נבלה ביום הכפורים, שבכלל בזמן אין המושג של בכח ולא נגיד שכבר בהוה יש הבכח של העתיד, עיין שם, אבל לפי דברינו הנ"ל אין הדבר כל כך מוכרח.