מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 32
אויש ג"כ לחקור, אם האיסור מפקיע שם הזמן, כלומר: דבר שיש לו זמן קבוע לעשייתו אך בחלק מן הזמן ההוא יש איסור שאוסר לעשות הדבר, אם ע"י האיסור נחשב כאילו החלק הזה איננו לגמרי בכלל הזמן, או זמן לחוד ואיסור לחוד, וכמו בכל איסור חפצא אין האיסור מפקיע את החפצא לגמרי, ככה ג"כ האיסור בזמן אינו מפקיע את שם הזמן.
בומצאתי שכבר העירו בזה האחרונים והביאו אילו ראיות לכך, כמו למשל: א) מהא דפסחים (ה, א) "זמן שחיטה אמר רחמנא", כלומר שמחצות יום י"ד ואילך נקרא זמן שחיטת הפסח, אע"פ שאסור להקריב הפסח קודם לתמיד של בין הערבים. אכן, כמובן שמכאן אין ראיה, דס"ס זהו איסור שאינו מעכב ואפשר רק ללמוד מזה דבנוגע לזמן אנו מביטים על הדיעבד ולא על הלכתחילה. ב) מסנהדרין (יג, ב), שיש מחלוקת של תנאים אם יו"ט ראשון דחג בעי תקופה חדשה, דכתיב - חג האסיף תקופת השנה, או רק שהחוה"מ בעי תקופה חדשה. והמחלוקת היא בזה משום דכתיב חג האסיף, בזמן שיש אפשרות לאסוף וזה דוקא בחוה"מ שמותר בדבר האבוד. ומקשינן שם, לאלה שסוברים שגם יו"ט הראשון בעינן תקופה חדשה: "יו"ט הראשון חג האסיף כתיב - חג הבא בזמן אסיפה". ונראה שבזה גופא המה חולקים, אם האיסור מסלק שם הזמן או לא. אך מובן שזה לגמרי לא מן השם הוא, כי שם לא מדובר על הזמן כשהוא לעצמו אלא על הפעולה, על פעולת האסיף, והמחלוקת היא בזה גופא, אם כוונת התורה על הפעולה של אסיפה וזה אינו ביו"ט ראשון, או שהכוונה על הזמן של האסיף וזהו גם ביו"ט הראשון. ג) מב"מ (קו, א), לענין מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דאינו מותר לגאול פחות מב' שנים, דכתיב "במספר שני תבואות ימכר לך", ובכ"ז כשיש שדפון במקום אחד ג"כ עולה מן המנין, משום דכתיב "במספר שני תבואות ימכר לך - שנים שיש בהן תבואה בעולם". ומקשינן שם: "אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בחוצה לארץ? אמר ליה, שביעית אפקעתא דמלכא היא"; וברש"י שם: "המלך בטלו מלזורעה והרי היא כמו שאינה ולא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה", ואלמא, דהאיסור מפקיע את הזמן. וכמובן שגם מכאן אין ראיה, דגם כאן אין אנו דנים על הפקעת הזמן כשהוא לעצמו אלא על הפקעת התואר של הזמן, דמפקיע את התואר של שנת תבואה.
גאכן, את החקירה הזו אפשר למצוא בהירושלמי בר"ה הנ"ל, לענין "שלמה שנתו בעצרת", דבזה היתה השקלא וטריא, דכאמור בזה כו"ע מודים דאונס ביום אחרון הוי אונס. ואם אנו אומרים שהאיסור לא מפקיע את שם הזמן הנה גם יום העצרת הוא בכלל הזמן, ונמצא שלא נשלם הזמן עד לאחר העצרת, ובעצרת הוא אנוס שלא יכול להקריב ולא יעבור על בל תאחר. והמסקנא היא שלהיפך, האיסור מסלק שם הזמן, וכיון שאסור בעצרת להקריב הנה זה לא נכנס לגמרי בהזמן ונמצא שהזמן נגמר עוד לפני עצרת וכבר עבר מערב עצרת.