מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 33
אועי' בתוס' יבמות (עב, א ד"ה שלא בזמנו) שכתבו - "ואם תאמר, הא דרשנין ליתן בקר שני על שריפתו, וכיון דשלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד בקר, ישרפנו במוצאי יו"ט דכבר נעשה נותר מקודם? וי"ל, דכיון דלא אפשר לשורפו ביו"ט קבע זמנו בבקר שני". ונראה, שהשקלא וטריא בתוס' הוא בחקירה אם האיסור מפקיע את שם הזמן. בקושיא סברו דהאיסור לא מפקיע את שם הזמן, ואע"פ שאסור לשורפו ביו"ט בכ"ז כששורפין אח"כ לאחר יו"ט זה נקרא שלא בזמנו, ובשביל כך הקשו שישרפו בלילה? ובתירוצם סברו, דהאיסור מפקיע את שם הזמן, ובכן - הזמן מתחיל דוקא ממוצאי יו"ט, וזה בכלל של "נותר בזמנו שאינו נשרף אלא ביום".
בויוצא מזה, שאמנם גם הבבלי וגם הירושלמי סוברים שהאיסור מפקיע שם הזמן, אלא שהירושלמי בא מתוך כך למסקנא שמשום כך נקרא שעבר הזמן עוד מבעוד יום: "אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין". והבבלי בא מזה למסקנא הפוכה ממש, שדוקא מתוך כך בא זמן השריפה דוקא במוצאי יו"ט, מכיון שיום היו"ט דאסור לא בא בחשבון הזמן.
גאולם במכילתא (פ' בא) איתא: "ולא תותירו ממנו עד בקר מה תלמוד לומר עד בקר, מגיד שאין נשרף אלא לאור ששה עשר; ר' ישמעאל אומר, מה ת"ל? הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה ומה ת"ל עד בקר? אלא אם חל ט"ז להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא לאור י"ז". ועכ"פ שניהם סוברים ששורפים בלילה, ונראה דטעמם משום דזה נחשב לשריפה שלא בזמנה, כי לדעתם האיסור אינו מסלק שם הזמן והזמן כבר היה מדאתמול.
דועי' בתוס' מנחות (נא, א ד"ה אפי לה מאתמול): "ותימא, היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה, הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן? וכו' וי"ל, כיון דלא דחו שבת א"כ מאתמול נמי הוי זמנן". וגם כאן אנו רואים שקלא וטריא בחקירה הנ"ל, שבקושיתם תפסו שהאיסור אינו מפקיע שם הזמן, ואע"פ שאסור לאפותם בשבת, אבל ס"ס הזמן שלהם הוא בשבת, וממילא כיון שאין כלי שרת מקדשין אלא בזמנן, אם אפו מאתמול לא נפסלים בלינה. ובתירוצם תפסו, שהאיסור מפקיע את שם הזמן, וממילא כיון שאסור לדחות את השבת זה מפקיע את הזמן של שבת וזמנן הוי מערב שבת.
הואמנם, גם החקירה הזו תלויה בחקירה הכללית במהות הזמן. דהנה כבר הארכנו למדי במדת "בעצם ובפועל", שלפעמים הרבה מתחלק הדבר, שמצד ה"בעצם" שבו הוא מותר ומצד ה"בפועל" שבו הוא אסור; ולפעמים ג"כ להיפך, אך הספק הוא, אם החלוקה הזו שייכת גם בזמן, שנגיד למשל כאן שבעצם הדבר הזמן של אפית הלחם הוא בשבת אע"פ שבפועל צריכים לאפות בע"ש; ולענין כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן אנו מביטים על הזמן שבעצם ולא על הזמן שבפועל; או לענין שריפת קדשים להגיד, שעצם הזמן של שריפת קדשים הוא ביו"ט אע"פ שבפועל אי אפשר עד לאחר יו"ט וממילא כיון שלא בזמנה השריפה בין ביום ובין בלילה אפשר לעשות את השריפה במוצאי יו"ט בלילה.
ווהספק הוא, כי כמובן כל החלוקה הנ"ל שייכת רק בדברים שיש להם עצמיות, כמו למשל, מתי אנו יכולים להגיד שעצם הדבר הוא באמת אסור ורק בפועל הוא מותר, אם האיסור הוא איסור בעצם הדבר, אבל אם כל האיסור הוא רק בפועל, אזי ממילא כמובן אי אפשרית החלוקה הזו, וממילא רק אז אפשר לחלק את החלוקה הנ"ל בזמן, אם נתפוס שהזמן הוא ג"כ מושג של עצם, אז אפשר ג"כ בזה לחלק את הזמן מצד עצמו ומצד הבפועל שלו, אבל אם נימא שמושג הזמן הוא רק בהכרת בני אדם, לא תצוייר חלוקה שכזו כמובן.