מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 34
אוהנה כבר הבאנו שעל היסוד שהזמן הוא בבחינת עצם מופשט שבלתי ניתן להתחלק הניחו האחרונים שכל איסור זמני לא נחשב לאיסור חפצא.
באכן עדיין אנו צריכים להוסיף בזה עוד הנחה הגיונית, שכל זה רק אם עצם האיסור הוא תלוי בזמן, אבל אם האיסור תלוי באיזה דבר אחר, אעפ"י שהדבר הזה תלוי בזמן, בכ"ז מכיון שעצם האיסור איננו זמני לא נאמר על זה הכלל הנ"ל.
גואת זה אנו למדים מן התוספתא תרומות פ"ז ה"א: "נזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם חומש, האוכל תרומה ביוהכ"פ משלם חומש" - ולכאורה מה ההבדל בין איסור יין בנזיר לאיסור יום הכפורים הלא בשניהם האיסור הוא רק זמני, וע"כ אנו מניחים שמכיון שהאכילה הוא איסור רק לזמן זה נחשב בכלל אכילה, ה"נ אנו צריכים לומר ששתיה בנזיר שאסורה רק לזמן נחשבת בכלל שתיה?
דאבל בזה ההבדל, שכיון שנזירות הוא תואר קדושה, כאשר כבר הארכנו בזה בכמה מקומות, וכל הפרטים האסורים בנזירות זהו מפני התואר קדושה, קדושת הגוף, הנה עצם האיסור של נזירות הוא איסור עולמי, איסור על כל מי שיש לו קדושה שכזו, ואיסור זה הוא בלתי תלוי בזמן, אם כי הקדושה כשהיא לעצמה היא תלויה בזמן, ובשביל כך האיסור של נזירות הוא איסור עצמי, ושתיית יין לנזיר אין זו בכלל שתיה, משא"כ איסור אכילה ביוהכ"פ, מכיון שעצם האיסור הוא רק זמני אין זה איסור בעצם אלא רק איסור דבר אחר, ואין זה מבטל את שם אכילה שבזה.