מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 35
אואנו מוצאים עוד הבדל בין תוצאות הבאות מתוך המעשה או משלילת המעשה בזמן מוגבל ובין תוצאות הבאות מזמן לחוד, שבאופן הראשון ס"ס אחרי עבור הזמן אפשר להגיד איגלאי מילתא למפרע, אבל באופן השני אי אפשר להגיד את זה במלוא המובן.
בואת ההבדל הזה אנו מוצאים בין האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו', ש"עולא אמר ר' יוחנן שאפילו מאה תופסין בה", ובין "האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתיים זוז, שאם קבלה אחרי כך אפילו שבינתיים פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לא הוי קדושין", והוא הדין בתנאי של שב ואל תעשה בזמן ידוע, שבודאי אחרי כלות הזמן איגלאי מילתא למפרע שהקדושין היו קיימין, ואם פשטה ידה וקבלה בינתיים קדושין מאחר שג"כ לא הוי קדושין.
גוההבדל ההגיוני שבזה הוא, כי כל תנאי של מעכשיו פירוש הדבר כשמתקיים התנאי לבסוף, אז איגלאי מלתא למפרע שמעכשיו כבר היה זה בכלל "כל העומד" ועמד התנאי תיכף, מעכשיו להתקיים, אבל דבר התלוי בזמן גרידא, לא שייך לומר לפני הזמן שהזמן הוא כבר בבחינת "כל העומד" - ועל כן בקדושין על תנאי שהיא תתן מאתיים זוז במשך זמן ידוע, שפיר שייך לומר כשהיא נתנה לבסוף אז כבר בשעת הקדושין זה כבר היה בבחינת "כל העומד", ומה שקבלה קדושין מאחר בינתיים לא הוי קדושין, כי שם כאמור הזמן הוא רק המגביל את הפעולה, אבל קיום המעשה בא מהפעולה לבד - וגם בתנאי של שב ואל תעשה כשמקדשה עמ"נ שלא תעשה האשה איזו פעולה במשך זמן ידוע, אעפ"י שכאמור, שבאופן שכזה גם הזמן משמש בתור גורם, אבל ס"ס אין הזמן בא כאן בתור דבר כשהוא לעצמו, אלא בתור זמן של שלילת המעשה, ובכל מה שנוגע למעשה או לשלילת המעשה שייך לבוא בזה מצד "כל העומד", וכשעבר הזמן השב ואל תעשה שייך ג"כ לומר איגלאי מלתא למפרע, אבל במעכשיו ועד ל' יום, שהדבר תלוי בהזמן גרידא, שם לא שייך לומר "כל העומד" שהזמן של סוף שלשים כבר עומד עכשיו, ובכן מעכשיו עדיין לא נגמרו כל הקדושין ויש מקום לחול לקדושין שניים.
דואעפ"י שלענין דבר שלא בא לעולם הבאנו את דעת המל"מ, שמחלק בין מחוסר מעשה ובין מחוסר זמן, שזמן ממילא קא אתי, הנה כל זה מפני שכאמור לעיל לא שייך להגיד על זמן דבר שלא בא לעולם, כי הזמן בכלל נחשב בתור עצם פשוט שלא ניתן להתחלק כנ"ל, ועל כן אח"כ כשבא הזמן אז חל הדבר, אבל, מאידך גיסא, מה שנוגע לאיגלאי מלתא למפרע, הנה זה שייך יותר במעשה שאחרי שנתגשם המעשה אפשר לראות את המעשה גם בתור "כל העומד" למפרע, לא כן בזמן כנ"ל.
הובזה מיושבת ממילא קושית התוס' שם בד"ה אפילו מאה תופסין בה, "ואם תאמר, אמאי קאמרינן הכא דמקודשת והא אמר לעיל בפ"ק (ז, א) האומר לאשה חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת"? אבל לפי דברינו מובן שאין קושיה כלל, כי אין כאן שיור בעצם הקידושין, כי גם ר' יוחנן סובר שתנאה הוי, אלא שהוא מחדש שתנאי בזמן גרידא אי אפשר שיהיה לפני כלות הזמן גם בחינת "כל העומד" כנ"ל, וממילא תופסין הקדושין השניים מצד שעדיין לא נתקיים התנאי כבכל תנאי שלא נתקיים, ואין שם חסרון כלל מצד שיור כמובן.