מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 44
אועי' עוד במדת "חיוב ושלילה" שתרצנו את הקושיה על הרמב"ם הנ"ל שפסק בהשותפין שנדרו הנאה זה מזה שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו באופן אחר, שהמושג אין ברירה הוא תמיד שנשאר הצד של העדר הסבה, והמחלוקת של רבנן ור"א ב"י היא בהכלל שאדם אוסר דבר שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אם השלו משמש בתור סבה לאיסור ואינו שלו משמש בתור העדר הסבה, או להיפך, ור"א ב"י סובר כהצד הראשון וממילא כשאנו אומרים אין ברירה לא נתברר הצד של הסבה, שזהו ה"שלו" של השותף האוסר על חבירו וממילא מותר, מצד העדר הסבה.
בוהדבר יוטעם עוד ביותר לפי מה שהנחנו בכאן דשותפים לזמנים ידועים, לא יכול שותף אחד להקדיש קדושת הגוף גם בזמנו הוא, ולא אמרינן פשטה קדושה בכל הזמן, כנ"ל, וה"נ ג"כ בשותפין שנדרו הנאה זה מזה, כיון שהשותפות הוא לזמן, שבזמן ההשתמשות של כל אחד הדבר הוא שלו, לא יכול השותף לאסור בקונם על השני בזמנו הוא, שזהו בשעת ההשתמשות שלו, ולא מטעם ברירה אתינן בזה, אלא פשוט מפני שאין בכחו של כל שותף לאסור על השני בזמנו הוא כנ"ל.
גועלינו להוסיף על זה כי שאני איסור הקדש וקונמות מאיסור ע"ז למשל וכדומה, ששם אנו מוצאים שאע"פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכ"ז כשיש לו שותפות בגוה יכול לאסור כמבואר בחולין (מא, א) כש"ב' אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר שחיטתו פסולה" בגוונא "דאית ליה שותפות בגווה".
דאכן עבודה זרה שאני, כאשר כבר בארנו במק"א, כי שם אין אנו צריכים לשלו ממש רק שלא תהיה על זה קפידא של הבעלים, וכשאין הקפדה מהבעלים אז נאסרים ע"י ע"ז של אחר, והראי' מגמ' (ע"ז מו, א) שאמרינן שם "ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסורה", ושם (בדף נג, ב) אמרינן הטעם, שאנו למדים את זה מתחילה של עכו"ם, דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש וכו' - מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו - וכו' - עכו"ם שליחותא דידהו עבדי" שבודאי אין הכונה שליחות ממש דהא אין שליחות לעכו"ם אלא רק שאיגלאי מלתא שאין להם הקפדה על זה.
הוטעם ההבדל בין הקדש לקונמות שאנו צריכים לשלו ממש ובין ע"ז שבעינן רק שלא תהיה הקפידא של הבעלים, ג"כ יובן כאן, כי בהקדש יש ג"כ מושג קניני וכל עיקרו של קנין הוא מה שיוצא מרשות האחד לרשות השני וממילא ה"שלו" של הנותן זהו היסוד העיקרי להקניה - ובקונמות ובנדר כשהוא אוסר דבר שלו על חברו הנה בודאי שהשלו משמש כאן להסבה היסודית להאיסור, כי לולא זה איזה כח יש לו לאסור על חברו והלא נאמר רק "לאסור איסור על נפשו".
ומה שאין כן לענין ע"ז ששם בודאי סבת האיסור העיקרית היא העבודה זרה, ובאמת לא היינו צריכים להבדיל בין שלו ובין אינו שלו, והחידוש הוא רק כשיש הקפדה מצד הבעלים שזו מעכבת, ולפ"ז בודאי שבהפקר יכול כן לאסור ע"י ע"ז, וממילא כשיש שני שותפין שכפי שביארנו בכמה מקומות שזהו בבחינת "שתי סבות המתנגדות זה לזו" מפני שמהות השותפות היא כולו לזה וכולו לזה, אז ממילא נשאר הצד של העדר הסבה שנאסר ואין בזה עכוב מצד הסבה של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משא"כ לענין הקדש וקונמות ששם הוא הדבר להיפך, שאם אין ה"שלו" משמש בתור סבה לאסור אז ממילא נשאר הדבר בהיתרו.