מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 45
אועלינו להוסיף, שאין סתירה להנחתנו הנ"ל בקונמות, מההלכה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיוצא מרשותו כמבואר בנדרים (מז, א), ומה"ט אפילו כשמכר או נתן לאחר אחרי שהדיר את חברו ג"כ אסור? דכמובן, דסבר בקונמות ה"שלו" משמש רק בתור סבה ולא בתור "יסוד", וזהו כבר נכנס למדת "סבה ומסובב ויסוד ובנין" שמבואר אצלנו למדי במדה ז, שההבדל העיקרי שביניהם הוא בזה שאם מתבטלת הסבה לא נתבטל המסובב אבל כשנתבטל היסוד ממילא מתבטל הבנין - וזהו ההבדל בין האיסור גזל בכלל ובין האיסור קונמות, כשאוסר איזה דבר בקונמות על חברו, שבהראשון באיסור גזל, משמש ה"שלו" בתור יסוד, כמובן, אם נפסק ה"שלו" לרגע שוב אין בזה האיסור הנ"ל, לא כן בהאיסור השני בנוגע לקונמות, שאעפ"י ששם ג"כ אנו צריכים בודאי לשלו, אבל רק בתור סבה ולא בתור יסוד, וממילא אם בשעת התהוות הקונם יש הגבלה בבעלות, כי איננו בזה בעלים באופן החלטי מפני שיש עוד שותף בזה, ואפילו כשהשותפות היא על יסוד של זמנים מיוחדים לכל אחד, ג"כ לא יכול השותף האחד גם בזמנו הוא לאסור על השני כשיבוא תורו כנ"ל, מפני שאין בסבת הקונם לכתחילה לגרום איסור במה שאינו שלו, משא"כ לענין מכרו או נתנו אח"כ לאחר, שס"ס בשעת התהוות הקונם לא היתה בזה שום הגבלה בבעלותו, אז ממילא כיון שזה משמש רק בתור סבה ולא בתור יסוד כנ"ל, והקונם חל בלי הגבלה, אז אע"פ שנשתנה הדבר אחרי כן ומכרו או נתנו לאחר ג"כ אסור כנ"ל.
בוזו גופא היתה הבעיא שם "מהו, אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא", כלומר אם מה שאנו צריכים "שלו" בקונם על חברו אם זהו משמש רק בתור סבה או שזהו משמש בתור יסוד כנ"ל.