מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 46
אועי' בר"ן שם "והוי יודע, דכי תנן הכא, אם מת לא יירשנו, לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה, דהא קתני בסיפא דההיא בפרק הגוזל קמא (קט, א) נותן לבניו או לאחיו, ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, ואם לא יזכה בגוף הנכסים, היאך נותנן לבניו או לאחיו והאיך בעלי חוב באין ונפרעין הימנו? - וכו' - היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור"?
באכן לפי דברינו אפשר לנמק גם את זה, דבכה"ג יש הפרש בין הנאה הבאה מעצם הדבר ובין הנאה הבאה מהשווי הממוני שבדבר, דהא ס"ס כשמת או מכרו לאחר אין לו כבר בזה שום שווי ממוני וה"שלו" נפסק לגמרי, אלא שכאמור לענין איסורים האיסור של קונמות שהוא איסור חפצא משמש ה"שלו" לא בתור יסוד אלא בתור סבה כנ"ל, אך במה דברים אמורים, לענין איסורי הנאה שבאים מהחפצא גופא, לא כן בהנאות הבאות רק מצד השווי הממוני שבזה, בהמושג הממוני שבדבר בודאי משמש ה"שלו" בתור יסוד, וכשמת נפקא השלו בכל האופנים.