מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 47
אכפי שהנחנו במדת "מציאות ודין" אין דין שלא יהא קשור לאיזו מציאות, או מציאות בטבע, או מציאות של פעולה ומחשבה. ועלינו להוסיף במדה זו, מדת הזמן, שהקשר הזה בין המציאות ובין הדין, קשור במסגרת הזמן. כלומר שלעולם אי אפשר שאיזו פעולה שבהוה תהוה דין על העבר, כי גם על זה נאמר מה שעבר עבר ואין להשיב.
בואת היסוד המושכל הראשון הזה אנו מוצאים בגמרא זבחים (כט, א) "תנו רבנן, אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי? אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל"? ואנו רואים שהוא מוציא פסוק מפורש לגמרי מפשוטו רק על יסוד המושכל הראשון הזה שאיך אפשר "שלאחר שהוכשר יחזור ויפסל". כלומר מאחרי שההרצאה זהו כבר ענין של העבר כי תיכף אחרי הזריקה באה ההרצאה, אי אפשר שהפעולה של האכילה שנעשית ביום השלישי תשלול את ההרצאה שזהו כבר ענין של העבר.
גואמנם שם אנו מוצאים גם מה שהשיב על זה רבי עקיבא "הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה, וכיון שראו סתרו, אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שהוכשר יחזור ויפסל".
דאך באמת גם מזה אין כל כל סתירה לעצם ההנחה היסודית הנ"ל, כי בזב וזבה כבר חקרנו במק"א במהות הסתירה, אם זהו מפני שלכתחילה הועמדה עליהם טומאה עולמית, והשבעה נקיים משמשים בתור דבר המטהר, וממילא כשרואים בתוך הז' חסר הדבר המטהר, והם טמאים לעולם מצד הראיות הראשונות, שזאת אומרת, שאפילו אם יראו לעולם המה טמאים תמיד רק מצד הראיות הראשונות, או שזהו מפני הצירוף, כלומר, שכמו שמצטרפת הראיה השניה בזב או הראיה השלישית בזבה אם הראיות היו במשך הזמן שעדיין לא נגמרה הטומאה של הראיות הראשונות, ככה מצטרפת הראיה הרביעית להראיות הקודמות מאחרי שזו היתה בתוך הזמן, בתוך השבעה נקיים, שעדיין נמשכה הטומאות הראשונות.
הועי' בספרנו דרך הקודש שמעתתא ג' פרק (כ') שביארנו שבזה חולקים הרמב"ם והטור שמקור המחלוקת הוא בגמרא גופא עי"ש, ועכ"פ איך שנימא בזה אין מזה סתירה על ההנחה שהיא מעין מושכל ראשון הנ"ל.