מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 48
אאכן עיין בתוס' שם שהראיה היא לרבנן, דסברו דלמפרע המה טמאים, שז"א, שאפילו אם כבר טבלו ביום השביעי וראו לפני הערב שמש שג"כ טמאים, ששם לא שייכת לא ההגדרה הראשונה שזהו מפני שחסר דבר המטהר במקוה, ולא ההגדרה השניה שזהו הצירוף כיון שעדיין נמשכת הטומאה הקודמת, מאחרי שכבר נטהרו במקוה והטומאה הקודמת כבר נתבטלה, ואם בכל זאת סותרים גם בכי האי גוונא, שמע מינה לכאורה שגם ההנחה היסודית הזו איננה כללית ויש גם יוצאים מן הכלל בזה?
באכן גם בזב וזבה, וגם בנותר שהוכשר יחזור ויפסל לר' עקיבא אין אנו מוצאים רק ציור שהמציאות של עכשיו מסלקת את הדין של העבר אבל לא שיתהוה דין חדש, למשל בזב וזבה מביאה הראיה של עכשיו רק לסתירה, לסתור את הטהרה שכבר נתהוה, וממילא נמשכה עדיין הטומאה, וכן "אם ביום האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי" לר' עקיבא שאפשר לפרש שגם באוכל ביום השלישי נסתרת ההרצאה שהוקבעה מקודם וממילא נאמר על זה "לא ירצה", אבל ס"ס אנו מוצאים את זה רק בסתירה ולא בבנין, כלומר, רק שהמציאות העכשוית עוקרת וסותרת את הדין של העבר, אבל לא שזו תשנה ותוליד דין חדש.
גוזהו מעין ציור של "חוזר וניעור" שגם כן המציאות היא של עכשיו הדין מתהוה על למפרע, וזהו ג"כ מפני שעצם האיסור היה מקודם, ואם כי ההיתר שנתרבה עליו בטל את האיסור וע"י האיסור שנתרבה שוב נתבטל הביטול והאיסור קיים כמו שהיה.