מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 51
אאמרנו לעיל שאפשר לפעמים למחשבה העכשוית לבטל את מחשבת העבר מלמפרע - אבל אם גם אפשר לקיים ע"י מחשבה של עכשיו איזו חלות חיובית למפרע, בזה אנו מוצאים לכאורה מחלוקת אביי ורבא אם יאוש שלא מדעת אי הוי יאוש או לא, שהמחלוקת היא בסברא "אביי אמר, לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה, רבא אמר הוי יאוש, דלכי דנפל מיניה מיאש, מימר אמר סימנא לית לי בגווה מהשתא הוא דמיאש" - ועי' בתוס' שכתבו "ואע"ג דהשתא מיאש אקראי בעלמא הוא דמתחילה לא היה עומד ליאש" - והמחלוקת היא אם מחשבת היאוש פועלת את החלות למפרע, ומכיון שקי"ל שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, שמע מינה שאנו מחלקים בין בטול ע"י מחשבה איזו חלות שבאה ע"י מחשבה למפרע, ובין קיום ע"י מחשבה איזו חלות למפרע שזה אי אפשר.
באולם כפי שיתבאר אצלנו להלן, הנה בזה גופא היא המחלוקת של אביי ורבא, אם יאוש הוא מושג חיובי או מושג שלילי כנ"ל, ובכן לפ"ז כו"ע מודים שאין באפשרות של מחשבה להביא קיום חלות למפרע, אלא שרבא סובר, שיאוש אינו מושג של קיום חלות אלא מושג של בטול, המבטל את ההקפדה הממונית שלו.
גואמנם כך נראה בכל סוגית הגמרא שמה, שבמקום שהמחשבה צריכה לפעול באופן חיובי כו"ע מודים שאינה פועלת למפרע - וזהו המכוון שם, "תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח, הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דלא שויה שליח, מי הויא תרומתו תרומה, והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם". ונראה שרבא גופא סובר שכאן מיירי דוקא דשויה שליח מפני שבלי זה לא מועיל, ואמאי הא אפשר להגיד שכמו שיאוש שלא מדעת הוי יאוש לרבא מפני שהמחשבה פועלת למפרע ככה נקראת גם זה "לדעתכם" ע"י הרצון שלבסוף, אלא מכיון שענין תרומה הוא בודאי מושג של חלות חיובית בזה כו"ע מודים שבזה לא מועילה מחשבה למפרע.
דוזהו ג"כ השקלא וטריא אחרי כך כשמביא ראיה מהא דתניא "עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן, נגבו אף על פי ששמח עליהן אינם בכי יותן, מאי טעמא לאו משום דלא אמרינן כיון דאגלאי מלתא דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה", ודחי "שאני התם דכתיב כי יתן עד שיתן - וכו' - בעינן כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף כי יותן נמי לדעת", ולכאורה ג"כ מאי התשובה סוף סוף נימא איגלאי מלתא למפרע? אלא במקום שאנו צריכין את הדעת לפעול איזו דבר חיובי, כמו כאן שע"י הדעת הוכשר הדבר לטומאה שם אי אפשר שהמחשבה תפעול למפרע כנ"ל, ולכן אפילו לרבא דסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, משום דיאוש לפי דעתו המובן מושג שלילי, שלילת ההקפדה כנ"ל, מודה בזה.
הועי' בתוס' סוכה (ל, ב בד"ה כי גזזו) שכתבו "ואם תאמר והא יאוש שלא מדעת הוא דלא ידע נגזל בלוקח וקי"ל בריש אלו מציאות דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש? וי"ל דלא מקרי יאוש שלא מדעת אלא היכי דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם, אבל הכא ידעו בה שנתיאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע". ולכאורה קשה לנו להבין את ההבדל הנ"ל, הא סוף סוף כיון דאין יאוש לקרקע ולא הועיל היאוש הקודם ועכשיו הוה יאוש שלא מדעת? אבל לפי דברינו יוסבר הדבר, דהא כל טעמא של אביי הוא לפי הנ"ל משום דסובר דגם יאוש הוא מושג חיובי ואי אפשר שזה יתהוה למפרע, אבל הא דאין יאוש לקרקע זהו רק עיכוב שלילי, ומועיל שפיר.