מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 52
אכל גדר תנאי בא ג"כ על היסוד הנ"ל שאין המחשבה מתחשבת עם הזמנים, ועל כן בעושה מעשה על תנאי, אם אין החלות באה ע"י המעשה גרידא אלא ע"י המעשה והמחשבה ביחד, אז אע"פ שבנוגע להמעשה כאמור, אי אפשר שהעתיד ישפיע על העבר ואי אפשר ע"י אי קיום התנאי שבעתיד לבטל את המעשה שנעשה בעבר, אבל אפשר למחשבה שבעבר להתבטל ע"י אי קיום התנאי שבעתיד - וכן שנתקיים התנאי לבסוף כשאומר מעכשיו, אז ע"י קיום התנאי לבסוף איגלאי למפרע שמחשבתו היתה החלטית ופעלה את החלות.
בויש הבדל בין מחשבה ובין כוונה, שהכוונה כל עיקרה היא כוונת הפעולה, באופן שאי אפשר לצייר כוונה בלי הפעולה - ולא כן מחשבה שאפשר לצייר אותה גם בלי הפעולה, ועל כן כמו שאי אפשר לבטל למפרע את המעשה של העבר, כך אי אפשר לבטל למפרע את הכוונה של העבר, ולא כן במה שנוגע למחשבה שכאמור יש בזה הציור של בטול למפרע.
גומכאן ההנחה המוסכמת שכבר הארכנו ע"ז במק"א שבזה ההבדל בין חליצה ובין גיטין וקדושין, שבזו הראשונה, בחליצה, הנה אפילו אם לא נתקיים התנאי ג"כ היא מותרת להנשא מפני שבחליצה אין אנו זקוקים למחשבה אלא לכוונה בעלמא.
דועלינו להוסיף, שאע"פ שכאמור מועילה מחשבה למפרע רק לבטל ולא לקיים, ובתנאי אם נתקיים התנאי הרי מועילה המחשבה לקיום הדבר למפרע? דכמובן ששם ג"כ זהו ענין בטול ולא ענין קיום, דהא לעצם הדבר הרי היתה מחשבה בשעת המעשה אלא שביחד עם זה היתה מחשבת התנאי המעכבת את מחשבת המעשה, ומועיל אח"כ ע"י קיום התנאי לבטל למפרע את מחשבת התנאי המעכבת, ונשארה מחשבת התנאי בשלימותה.