מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 55
אוהנה כבר ידועה היא הערת הש"מ בהסוגיא דיאוש שלא מדעת מדוע לא תליא זה בהמחלוקת אי יש ברירה או אין ברירה? אכן מצד המחלוקת הנ"ל אין כל כך קושיה, דהא ס"ס ההלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וההלכה היא ג"כ דאין ברירה, אלא לכאורה יש להקשות להיפך, שמדוע לא נימא ג"כ בזה המושג של אגלאי מלתא למפרע, ודוקא אביי הלא משתמש בהמושג הזה כי ע"כ הוא אומר בע"ח למפרע הוא גובה וההלכה היא גם בזה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וגם בזה שבע"ח למפרע הוא גובה?
באבל לפי דברינו ברור דבזה הוא ההבדל, שהבע"ח אף אם לא נאמר שבע"ח למפרע הוא גובה, אבל עכ"פ בזה אין שום ספק שמכאן ולהבא הוא גובה ובכן אנו הולכים מן המאוחר אל המוקדם ואומרים שלמפרע הוא גובה, משא"כ ביאוש שלא מדעת, אם לא נאמר שיאוש חל למפרע תיכף בשעת המציאה אז גם עכשיו לא חל היאוש, אע"פ שעכשיו כבר נתיאש מדעת, מהטעם של "באיסורא אתי לידיה", וכפירוש הרמב"ן שכבר נעשה שומר על זה ואין מועיל יאוש בדבר שהוא ברשותו והדברים עתיקים.
גוע"י זה יש לנו פרפרת נאה לישב את שיטת הרמב"ם שפסק בפ' ד' מהלכות תרומות (הל' ג) ב"כלך אצל יפות ונמצאו יפות מהן תרומתו תרומה" ולא הזכיר כלל שזהו דוקא כששויה שליח כמו שמפורש להדיא בגמרא שם? ואמנם אומרים שהרמב"ם לא גריס את זאת. אבל אפילו אם כן הוא הדבר, הלא ס"ס ג"כ קשה מכיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, איך אפשר שבכה"ג תהא תרומתו תרומה?
דאך לפ"ז ניחא כי הנה עיין בירושלמי (תרומות פ"א משנה א) "קטן שהניחו אביו במוקשה והיה תורם ואביו אמן על ידו תרומתו תרומה, לא הוא שתרם אלא אביו הוא שאמן על ידו, בא אביו ואמן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולהבא? אמר רב שימי נשמעיניה מן הדא, הרי שבא בעל הבית ומצאו עומד בתוך שלו, אמר לו לקוט לך מן היפים, אם היו יפים אינו חושש משום גזל, ואם לאו חושש משום גזל, אם היה לוקט ונותן לו ביך כך ובין כך אינו חושש משום גזל, אית לך למימר למפרע נעשית תרומה? לא מכאן ולהבא".
הוהנה הבבלי שמקשה מתרומה על כרחך תפס דתרומתו תרומה.