מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 56
אומכלל דברינו הנ"ל מתבאר גם כן, דכל היסוד של מי שסובר דיש ברירה הוא ג"כ עפ"י ההנחה הנ"ל, דאין המחשבה מתחשבת עם הזמן, ויכול לחשוב בהוה על העתיד, וע"כ מה שנתברר אחרי כך בעתיד חל למפרע משעת המחשבה הקודמת, ועי"ז ממילא מתישבת גם כן הקושיא ביאוש שלא מדעת מצד יש ברירה? דלפ"ז אפילו אם יסבור אביי שיש ברירה? בכ"ז אומר שפיר דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, דבכל הענינים שאנו אומרים יש ברירה, הוא במקום שעצם המחשבה היתה למפרע, אלא שתלה את הבירור בהעתיד, ואז מועיל הברירה רק לברר את המחשבה שכבר קיימת מלמפרע, משא"כ כאן, שמקודם לא היתה כלל מחשבה במציאות דזהו הדבר "יאוש שלא מדעת", שמקודם לא היתה דעת כלל.
בוביתר הטעמה, כי הנה ידועה הקושיא שעמדו עליה הראשונים למדס"ל אין ברירה, שמאי שנא מכל תנאים דעלמא? ותירוצים שונים נשנו בה, אבל מאן דס"ל יש ברירה הוא מפני שבאמת מדמה זה לכל תנאים דעלמא, וידוע תירוץ הרמב"ן שמבדיל בין תנאי ובין ברירה בזה שבתנאי הוא מתנה על דבר אחד, ובברירה הוא מתנה על שני דברים, כמו שאיזו שארצה אגרש, או אם בא חכם למזרח ואם בא חכם למערב, ומאן דס"ל יש ברירה לא מבדיל בין מתנה בדבר אחד ובין מתנה בשני דברים, אבל עכ"פ גם למדס"ל יש ברירה, זהו לא עדיפא מתנאי - וכמו שבתנאי יכול רק להתנות שאם יתקיים התנאי בעתיד יחול הדבר בההוה - מעכשיו, אבל לא יכול כמובן להתנות בהוה, שאם נתקיים איזה תנאי בעבר שיחול הדבר למפרע, למשל, הוא יכול לומר הרי זו תרומה אם ירבו גשמים היום, אבל לא יוכל להגיד שהרי זו תרומה מדאתמול אם ירדו גשמים אתמול.
גוהציור הזה הרי יש לנו ביאוש שלא מדעת, אם נבוא בזה מטעם יש ברירה, שבזה אנו רוצים לקבוע את החלות לא מעכשיו אלא מלמפרע.
דובאופן שכזה אפשר להסביר את מחלוקת אביי ורבא עפ"י מדת "שתי סבות", כי הנה בכל יאוש יש ג"כ שתי סבות. א. מה שאבודה ממנו. ב. מה שנתיאש ואומר על האבדה וי לחסרון כיס. כי כידוע אין יאוש מועיל רק בדבר שאינו ברשותו, ז"א, רק בדבר שהוא אבוד ממנו אם ע"י אבידה או ע"י גניבה וגזילה - וממילא נופל כאן הספק כמו בכל שתי סבות, אם שתיהן משמשות בתור סבות עיקריות, בבחינת זה וזה גורם, או שאחת מהן משמשת בתור סבה עיקרית והשניה רק בתור טפל, ובנדון זה אפשר להגיד שעיקר הסבה הוא זה מה שאבודה ממנו, והיאוש משמש רק בתור תנאי או להיפך שעיקר הסבה הוא היאוש, ומה שאבודה הימנו משמש רק באופן שלילי, לשלול את הסבה המעכבת, כי דבר שברשותו לא מועיל יאוש, וע"י מה שזהו אבוד אין מה שיעכב את חלות היאוש.
הובדבר זה נחלקו אביי ורבא, שאביי סובר, או ששתי הסבות הנ"ל משמשות בתור זה וזה גורם, או שעיקר הסבה היא היאוש, והאבידה ממנו משמש רק באופן שלילי כנ"ל, וממילא לא שייך להגיד שתתהוה החלות למפרע, כי אי אפשר למסובב שיתהוה לפני הסבה. ורבא סובר שעיקר הסבה הוא מה שאבודה ממנו, והיאוש משמש רק בתור תנאי, ובתנאי יש ג"כ הציור של מעכשיו כשנתקיים התנאי חל הדבר למפרע.
וויוטעם ע"י זה גם מה שאנו אומרים "בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוה יאוש" - כי שם לפני היאוש אין זה לגמרי בכלל "אבודה ממנו", ורק היאוש הוא שעושה את הדבר לאבוד - וע"כ גם רבא מודה בזה, כי כאמור, כו"ע מודים שאי אפשר שהמסובב יתהוה לפני הסבה כנ"ל.