מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 58
אובזה היה אפשר לישב דברי הרמב"ם התמוהים מאד שפסק בפ"ד מהל' תרומות (הל' ג) "התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חברו ולקט פירות שלא ברשות כדי שיתרום ותרם, אם בא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות, אם היה שם יפות תרומתו תרומה, שהרי אינו מקפיד, ואם לא היה יפות אין תרומתו תרומה, שלא אמר אלא בדרך מיחוי", וכבר תמה עליו המ"מ, שזהו נגד סוגית הגמרא דבבא מציעא הנ"ל שמבורר ומפורש דבין לאביי ובין לרבא לא מועיל בכה"ג רק כשעשאו שליח.
באבל לפ"ז אפשר שהרמב"ם פירש את דברי הגמרא "תרגמא רבא אליבי' דאביי, דשויה שליח" באופן אחר לגמרי, דהא לפי מה שאמרנו הטעם שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, אע"פ שיש כן אומדנא שגם אם היה יודע היה מסכים לכך, ומדוע לא נימא "זכין לאדם שלא בפניו"? כנ"ל שמה שאנו אומרים "זכין לאדם שלא בפניו" אינו מצד אומדנא לחוד, אלא מצד דנחשב כאילו הזוכה בעצמו עשה את הדבר, כי זכיה מטעם שליחות ומי שזכה בשבילו נחשב כאילו הוא שלוחו של מי שזכות היא לו הדבר - זהו שאומר כאן "דשויה שליח", כלומר, שכיון שס"ס היה מי שעשה את הדבר בשביל הבע"ב הרי יש בזה משום שליחות.
גומוסיף על זה "הכי נמי מסתברא" וכו', דהא בודאי גם רבא מודה, שבכ"מ שאמרינן זכין לאדם שלא בפניו, הוא רק כשיש איש ביניים, שהוא זוכה בשביל מי שזכות היא לו הדבר, אבל בלי זה לאו כלום הוא אע"פ שמי שזכות הוא לו הדבר בודאי מסכים לכך, מפני שבזה לא דיה הסכמה לבד, אלא שדרושה דעת ממש, ורבא אומר את זה רק ביאוש שדיה הסכמה לבד כנ"ל.