מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 59
אוהרשב"א בחידושיו למס' נדרים (לו, ב) על הבעיא שמה ב"תורם משלו על של חברו מי בעי דעת בעלים או לא מי אמרינן כיון דזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו", מקשה "והא שליחות לא מדין דניחא ליה הוא, אלא גזה"כ הוא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע שהרי האומר לחברו צא ותרום, והלך ומצא תרום, למ"ד אין חזקה שליח עושה שליחותו אינו תרום, דלמא איניש אחריני שמע ואזל ותרם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שיתקן כריו? דתורם משלו על של חבירו שאני, הלא בעינן שליח לדעתו, אלא בתורם משל בעל הכרי. אבל בתורם משלו על של בעל הכרי, שהרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחות ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו או לא זכות הוא לא".
בודבריו ברור מללו דבכ"מ דבעינן דעת ממש, לא מועילה זכיה, וזהו ההבדל בין תורם משל חברו על של חברו ובין תורם משלו על של חברו - משום דבהראשון הדעת של הבעלים פועלת באופן חיובי, אבל השני אין הדעת פועלת רק באופן שלילי, שלילת ההקפדה, והזכות מועילה רק במקום שדי בשלילה לבד, בשלילת ההקפדה.
גאכן התה"ד חולק על זה וכתב (בס' קפח) שאפשר למשרתת להפריש חלה משל בעה"ב במקום שמתקלקלת העיסה, וזכות היא לבעה"ב, ואע"פ שמהגמ' בב"מ הנ"ל משמע דבעינן בזה דוקא שליחות ממש? מחלק התה"ד, משום דשם בשעת ההפרשה אין מבוררת הזכות שבדבר, ורק אנו באים בזה מטעם אגלאי מלתא למפרע, שאמר אח"כ כלך אצל יפות ונמצאו יפות וזה לא שייך במקום דבעינן דעת, אבל אם הזכות שבדבר ברור בשעת ההפרשה ואנן סהדי בדבר זהו גופא הוה כמו דעת ממש.
דוהנה באמת קשה להבין טעמא דהרשב"א שאין בתרומה המושג של זכיה מצד דבעינן דעת, הא בכל הקנינים צריכים דעת, ואפ"ה אנו אומרים זכיה מטעם שליחות כמו שאומר התה"ד דהאנן סהדי משוי ליה כאילו יש דעת ממש, ומ"ש כאן?
הונראה שהרשב"א מחלק בין רצון ובין דעת, שבכל הקנינים אנו צריכים לרצון, ובתרומה אנו צריכים לדעת, ואם כי הזכות משמשת לנו כמו שאומר התה"ד בתור אנן סהדי דניחא ליה, זה מועיל רק במקום שהדבר תלוי ב"ניחא ליה", שפירוש הדבר רצון, אבל במקום שאנו צריכים לדעת בעלים לא מועיל האנן סהדי שלנו במקום שס"ס דעת בעלים אין כאן.
ווההבדל הוא בזה, שרצון הוא על חלות הדבר, ודעת הוא, לדעת את המעשה שהוא עושה והחלות כבר באה ממילא עפ"י דין התורה.