מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 60
אוזהו ההבדל בין כל הקנינים שמועילה זכיה ובין הפרשת תרומה וחלה שלא מועילה בזה זכיה, כי בכל הקנינים אנו צריכים להרצון בחלות הדבר, אבל בתרומה עצם החלות נעשה באמת עפ"י דין התורה אלא שהדין הוא שעל ההפרשה אנו צריכים לדעת בעלים.
בוכיון שכל מושג הזכיה בא מטעם "אנן סהדי", הנה זה מועיל רק במקום דבעינן שיהיה "ניחא ליה" בהחלות ועל זה אנן סהדי, ולא כן במקום דבעינן דעת בעלים שידעו מהמעשה, וכיון שהמעשה נעשה בלי דעתם אז לא מועיל אע"פ שיש בזה זכות להבעלים.
גוראיה לכך דבתרומה לא בעינן רצון בהחלות אלא דעת הבעלים במעשה הההפרשה, יש להביא מהירושלמי פ"ק דתרומות (הל' א) "אתם, פרט לתורם את שאינו שלו, מה את עביד ליה כתורם את שאינו שלו או כתורם את של חבירו, נשמעינא מן הדא הבקיר כריו ומירחו וחזר וזכה בו אין תעבדיניה כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיניה כתורם את של חבירו תרומתו תרומה, נשמעינא מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן א' שאין בהקדש תשלומי כפל, מנו תורם לא גיזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו ואת אמרת תרומתו תרומה הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו וכו' א"ר אידא, גזבר כמאן דהוא בעלים" - ועכ"פ חזינן דהירושלמי רוצה להגיד, שאפשר לתרום דבר של הפקר, ובודאי לא לישתמט שום אחד לומר שיהיה אפשר להקנות או להקדיש דבר של הפקר טרם שזכה בו, ומהו ההבדל? משום דבקנינים ובהקדש הבעלים המה שפועלים את החלות בתור בעלי הדברים, ובדבר של הפקר אין בעלים שיהוו את החלות, משא"כ בתרומה שעצם החלות באה ממילא עפ"י ההפרשה, ויש רק חידוש "פרט לתורם את שאינו שלו" אפשר שכל החידוש הוא בפרט לשל חברו כנ"ל.
דואפשר לנמק את זה עוד יותר עפ"י מה שהנחנו בספרנו בכמה מקומות כשיש לנו ספק מהי הסבה ומהו העדר הסבה, אז אם הדבר מסתבר, אנו תופסים שהצד החיובי הוא הסבה והצד השלילי בא מהעדר הסבה, אבל אם הדבר המעכב בא מצד חדוש וזהו כלל תמיד שאנו מקטינים את החידוש כמה שאפשר, אז אנו תופסים שלא הצד החיובי משמש לנו בתור סבה, אלא להיפך שהצד השלילי משמש בתור סבה - וע"כ בקנינים ששם מסתבר שאנו דרושים לבעלות, שם אנו תופסים שהבעלות משמשת לנו בתור סבה, וכשאין בעלות זהו העדר הסבה, אבל בתרומה שאנו צריכים רק לדעת המעשה, אפשר שלא הבעלות משמשת בתור סבה, אלא מה שהוא של אחרים משמשת בתור סבה לשלול את החלות של תרומה.
הואמנם גם בזה גופא שהירושלמי שם וגם הבבלי בקידושין (מא, עב) מלמד מקרא "אשר תקחו אתם פרט לתורם את שאינו שלו", גם מזה אנו רואים את ההבדל בין הקדש לבין תרומה, כי בודאי בקנינים ובהקדש אין אנו צריכים לפסוק שאי אפשר לו למכור ולהקדיש דבר שאינו שלו, כי איך ס"ד אחרת? ואנו צריכים רק למקרא שלא יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, ורק בתרומה אנו צריכים למקרא גם ע"ז, מפני שכאמור אין בזה מושג של חלות כנ"ל.
וועי' עוד בירושלמי תרומות הנ"ל, "ר' אבא ב"ר כהנא בשם רבין, ונחשב לכם תרומתכם, את שכתוב בו מחשבה תורם ואת שאין כתוב בו מחשבה אינו תורם, והתיבון והרי גוי שאין כתוב בו מחשבה ותורם? - והתני ר' אילעה עכו"ם אין להם מחשבה? תמן להכשיר הכא לתרומה".
זואם המחשבה בתרומה היתה מחשבה על החלות שבדבר הזה בודאי יש לעכו"ם מחשבה, כי הלא הוא בכלל כל הקנינים, וכמו שיש רצון לישראל ככה ג"כ יש רצון לעכו"ם, אלא שכאמור המחשבה איננה בתרומה על החלות אלא על ההפרשה כשהיא לעצמה, ואין בזה מושג קניני, ובשביל כך הוא מקשה כנ"ל, והתירוץ הוא מכיון ששייך בתרומה דנפשיה, יש לו גם כן מחשבה בזה.
חאכן מכיון שהירושלמי מסיק בעצמו שבעינן דוקא שיהא שלו, וגם מהבבלי מוכח כן, דבפסחים (לג, ב) אמר "בד"א במפריש תרומה והחמיצה, אבל במפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה" והטעם משום דכתיב "תתן לו ולא לאורו", אבל את הפסוק הזה בעינן רק לר' יוסי הגלילי דסובר דחמץ בפסח מותר בהנאה דאילו לרבנן לא צריכין קרא דכיון דאסור בהנאה והוי כהפקר לא חלה התרומה כלל - א"כ גם בזה דעת הבעלים משמשת בתור סבה, ממילא לא מועילה בזה זכיה כנ"ל.