מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 62
אועי' בר"ן גיטין (פ' האומר, סו, ב) שמביא את דברי הרמב"ן שמקשה על הא דאמרינן שם גבי גט שאם אומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דהויא שליחות, ומקשה מהא דנדרים, דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דשרי במודר הנאה ונראה דזה לא מיקרי שליחות? ותירץ הרמב"ן ז"ל דבאמת בכל הרוצה לא הויא שליחות, אלא אם כן נתן לו רשות לתרום, והא דמהני גבי תרומה משום דבתרומה בגלוי מלתא בעלמא סגי, כדאמרינן באלו מציאות באמר כלך אצל יפות ונמצאו יפות תרומתו תרומה, והר"ן מרבה לתמוה על זה דהא אמרינן שם בב"מ שדוקא כששויה שליח?
באכן לפ"ד אפשר שאין סתירה בין הרשב"א הנ"ל ובין הרמב"ן, כי כאמור עיקר ההדגשה של הרשב"א הוא משום דעת המעשה - וגם ע"י אנן סהדי, הלא ס"ס אין דעת הבעלים, אבל כשאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, אע"פ שאין כאן שליחות ממש, אבל ס"ס דעת הבעלים היתה על זה מקודם ובזה די - והא שמקשה הר"ן מב"מ הנ"ל, הנה אדרבא משם מעין ראיה להרמב"ן, דהא הגמרא מדגישה כל העיקר מפני "מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" ולא מצד זה שבכלל בלי שליחות אין התרומה תרומה. ונראה שבכאן בעינן כל השליחות רק מצד ה"לדעתכם" ובלי זה בגלוי בעלמא סגי.
גושני הדברים אמת גם דברי הרשב"א שאפילו בזכות גמורה לא שייך להגיד בתרומה וחלה זכין לאדם שלא בפניו, משום דס"ס חסר ה"לדעתכם", ולהיפך אפילו כשאי אפשר לדון מצד זכות ויש רק גילוי דעת לבד, אם אין החסרון מצד ה"לדעתכם" שפיר דמי.
דאלא שלכאורה קשה איך יתכן הדבר שבתרומה בגילוי בעלמא סגי בשעה שכל עיקר שליחות ילפינן מתרומה כמבואר בקידושין (מא, ב)?
האכן אפשר לומר שזוהי גופא הפרכא שם "מה לתרומה שכן ישנה במחשבה" - והביאור הוא עפ"י מה שביארנו באריכות בספרנו במדת "אמצעי ותכלית" - דיש שני סוגי שליחות, יש סוג שאנו צריכים רק ל"שלוחו של אדם" לבד, ויש סוג שאנו צריכים ל"שלוחו של אדם כמותו" - בהמושג השני נכנסים אלה הדברים שהמשלח בעצמו צריך להיות הפועל, ואם עושה זאת אחר הוא רק ע"י זה שנעשה השליח לכמותו, ובהסוג הראשון אלה הדברים שעל המשלח רק להוציא את הדבר מכח אל הפועל, ושם לא בעינן ה"כמותו" אלא רק לשלוחו של אדם בלבד, כדי שתתיחס - ורק יחס בלבד - הפעולה אל המשלח, ובתרומה באמת בעינן רק "שלוחו של אדם" לבד, כי בתרומה בעינן רק "מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" שההפרשה תהיה עפ"י דעת בעלים, אבל לא שההפרשה גופא תהיה רק ע"י הבעלים דוקא. ובשביל כך אומר הרמב"ן שאף על פי שמועיל בתרומה באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, אבל זהו לא מדין שליחות, כלומר, שכאן אין הגדר של "כמותו" אלא רק שלוחו של אדם לבד, שס"ס זה בכלל "לדעתכם" של הבעלים, אבל לענין נדרים אין איסור כיון דאין בזה הכמותו.
ווזהו שמקשה שם הגמרא "מה לתרומה שכן ישנה במחשבה" כלומר, דמתרומה אין לנו ללמוד רק שליחות מסוג הראשון, מסוג של "שלוחו של אדם", כי שם לא בעינן מהבעלים שיעשו את הפעולה בעצמם, אלא רק המחשבה לבד, הדעת בעלים, אבל אי אפשר לנו ללמוד מזה את הסוג השני את ה"כמותו".
זאכן לפ"ז יצא דבר חדש דבהפרשת תרומה גם אם הפריש ע"י שליח חשו"ק ג"כ הוי שליחות כמו שאמרנו שם לענין משלוח מנות, שאפשר ג"כ ע"י קטן משום דשם בעינן רק "שלוחו של אדם" לבד?
חאמנם באמת כבר חדש את זה הנתה"מ בח"מ (ס' קפב ס"ק ב) שכתב: "נראה, דבתרומה אם אמר לקטן צא תרום והקטן קרא שם תרומה אין תרומתו תרומה, אבל אם צוה לקטן לתרום, והמשלח אמר תרומה שיפריש קטן זה ויקרא לו שם תרומה, יהיה תרומה על מותר התבואה, הוי תרומה, דהא תרומה נטלת במחשבה", והוא כדברינו הנ"ל דעל עצם ההפרשה אין אנחנו צריכים ל"שלוחו של אדם כמותו" אלא רק לשלוחו של אדם בלבד, והחידוש הוא רק בזה.