מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 63
אועי' בכ"מ שם שאומר שיש בזה שתי סוגיות חלוקות, ואעפ"י שבב"מ אמרינן להדיא שדוקא כששויה שליח, ולאו דוקא לאביי, אלא אפילו לרבא כן כנ"ל, אך מהגמ' קידושין (נב, ב) משמע להדיא, שאפילו בלא שויה שליח ג"כ תרומתו תרומה והוא סמך על הגמ' קידושין הנ"ל.
בונראה לומר שהסוגיות חלוקות בהחקירה העתיקה שחקרו האחרונים במהות איסור טבל, אם כל האיסור הוא מפני ד"פתיכא ביה תרומה", או שזהו איסור עצמי ככל האיסורין - ומזה מסתעפת ג"כ חקירה במהות הפרשת תרומה אם זהו רק ענין של הבדלה שע"י ההפרשה הוא מבדיל בין החולין ובין התרומה שבפירות, וגם הקדושה של התרומה, וגם הקנין הממוני שיש בזה - קנין השבט, הנה לא ההפרשה עושה זאת, אלא שזה נמשך מאותו הרגע שחל על זה שם טבל, או שההפרשה פועלת את כל הדין של תרומה שכאמור יש בזה גם משום קדושה וגם משום קנין ממוני, שכמובן שהא בהא תליא.
גוכבר הארכנו בזה בספרנו דרכי משה, דרך הקודש, (חלק א שמעתתא ז פרק יא) והבאנו שיש בזה מחלוקת בסוגיות הגמרא גופא - וכי הרמב"ם סובר בזה כהצד הראשון והבאנו שם הרבה ראיות לכך.
דוממילא מובן היטב מה שהרמב"ם בחר את סוגית הגמ' דקדושין הנ"ל, ודחה את הסוגיא דב"מ הנ"ל, דהנה זה ודאי שאם נתפוס שההפרשה פועלת את הקדושה והקנין ממוני שיש בתרומה הנה זהו רק ענין של הבעלים לבד כמו כל ההקנאות והקדשות, ואם אחרים עושים את זה אפשר להם לעשות את זה רק על היסוד של שליחות. אבל אם אנו תופסים שיש בזה רק מעשי הבדלה לבד - הנה כמו שאין אנו דרושים לשחיטת חולין לשליחות מפני שאין בזה כלל ענין של בעלות, אלא ענין של פעולה לבד שלא יהיה בהבהמה איסור של אבר מן החי ונבלה, ככה ג"כ בזה, ולא דמי להקדש ולקנינים שפועלים דברים חיוביים חדשים. משא"כ בזה, שהדברים החיוביים שיש בהתרומה אלה ישנם מקודם וההפרשה פעלה רק בשלילה להסיר את האיסור מן הטבל כנ"ל אלא שרק גזה"כ הוא שאי אפשר לתרום את שאינו שלו מפני שמא הבעלים מקפידים, ואם הם היו עושים את ההפרשה היו מפרישים באופן אחר, אז ממילא אם רק יש לנו ידיעה שאינו מקפיד על זה, גם תרומתו של אחר תרומה.
הובכן סובר הרמב"ם, שסוגית הגמרא בב"מ קאי לאלה שסוברים שאיסור טבל הוא איסור עצמי והפרשת תרומה פועלת את הקדושה להתרומה כנ"ל, אבל סוגית הגמרא בקידושין היא לפי דעתו של הרמב"ם במהות טבל ותרומה. ולפ"ז לא מיבעיא לרבא אלא אפילו לאביי ג"כ תרומתו תרומה כשאמר לו כלך אצל יפות, ולא דמי ליאוש שלא מדעת שלא הוי יאוש, מפני שס"ס היאוש פועל דבר חדש, שיצא הדבר מהבעלות של בעל אבידה למוצא אבידה - מה שאין כן בזה שההפרשה לא פעלה בחיוב בנוגע להקדושה והקנין שבזה, ורק הבדילה בין הקודש ובין החול.