מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 65
אועי' שם בירושלמי תרומות הנ"ל "מאן תנא קטן דלא כרבי יהודא, דתניא קטן שהניחו אביו במוקשה והיה תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה, לא הוא שתורם אלא אביו אמן על ידו", והוא ג"כ כדברינו הנ"ל, דלענין עצם ההפרשה לא בעינן בזה ה"כמותו" אלא רק שלוחו של אדם לבד, וז"ש "לא הוא שתורם אלא אביו שאמן על ידו".
בוכל הספק שמה הוא "למפרע נעשית תרומה או מכאן ולהבא", כי על "למפרע" כבר יש להסתפק מצד דבעינן דעת בעלים ועל דעת הבעלים לא מועיל אפילו האנן סהדי שלנו כנ"ל, אבל על מכאן ולהבא אין שום ספק כנ"ל ומכאן ראיה שבאמת לא בעינן בזה ה"כמותו" כנ"ל.
גועי' שם עוד על מה שאנו למדים מאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית "אתם עושים שליח ולא בישראל ודכוותה אין הגוי עושה שליח אפילו בישראל, מתיב ר' אושעיה - וכו' - אמר רשב"ג ומה אם ירצה הגוי הזה שלא לתרום פירותיו אינו תורם, הא אם ירצה תורם? ר' אבא אמר באומן על ידו", וחזינן שגם העכו"ם יכול לעשות שליח בכה"ג ובודאי אם היינו דרושים בזה ל"כמותו" לא יצוייר הדבר כי בעכו"ם אין שליחות של כמותו, ורק ג"כ מטעם הנ"ל שבזה לא בעינן רק ל"שלוחו של אדם" לבד.
דועי' בקידושין (נח, ב) "נימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו של חברו, ר' יוסי ב"ר יהודא אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו, מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר סבר טובת הנאה ממון, ומר סבר טובת הנאה אינה ממון. לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קא מיפלגי" וכו'. ועכ"פ נראה מכאן, דגם כל זמן שהוא טבל אין להבעלים בחלק התרומה רק טובת הנאה, ונראה שכולי עלמא מודים שאין ההפרשה מחדשת איזה קנין, כי הקנין של השבט כבר היה מזמן שהוקבע על זה שם טבל.
הועלינו להגיד, שאפילו לאלה הסוברים שאיסור טבל הוא איסור מיוחד, ולאו משום ד"פתיכא ביה תרומה", אבל עכ"פ במה שנוגע לקנין השבט כו"ע לא פליגי שזה נעשה תיכף משעה שהוקבע על זה השם טבל.
וועי' במהרש"א שם שמקשה לפי הס"ד דהמחלוקת היא אם טובת הנאה ממון או אינו ממון למה להו למיפלגי בהגונב טבל ליפלגו בגונב תרומה?
זאך לפ"ד מובן שאין כאן קושיה כלל, דחידוש גדול קמ"ל בזה, שאף כשהפירות טבל אין לו להבעה"ב אלא טובת הנאה, ואין אנו אומרים שכל הקנין של השבט נעשה רק משעת ההפרשה כנ"ל.