מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 69
אאלא שבזה ההבדל בין תרומה ובין כתיבת הגט, שבכתיבת הגט מועיל גדול עומד על גביו, ובתרומה לא מועיל גדול עומד ע"ג, ולהיפך בתרומה - כנ"ל יכול הקטן לתרום כ"שאביו אמן על ידו", שהוא האב מחשב על התרומה והקטן הוא המפריש, וכציור של הנתה"מ הנ"ל, אבל בגט אין אנו מוצאים שיועיל אם הבעל יחשוב את מחשבת לשמה והקטן יהיה הסופר.
בושני ההבדלים הללו ממקור אחד יהלכו, ממקור ההבדל בין כוונה ובין דעת, שאת הדעת אפשר להפריד מהפעולה, כמו שאפשר להפריד את הרצון מהפעולה, וכאמור שכשם שמועיל תנאי ושליחות בדברים הנכנסים לסוג של רצון, כך מועילים תנאי ושליחות בדברים הנכנסים לסוג של דעת, ועל כן אפשר שהקטן יפריש והגדול יחשוב, ולא כן כוונה שזהו חלק בלתי נפרד מהפעולה, ואי אפשר שאחד יעשה את הפעולה והשני יכוון - אבל לעומת זה מועיל כשהגדול עומד ע"ג, שע"י כך יכוון גם הקטן במעשה, אבל זה מה שגדול עומד ע"ג לא נותן דעת להקטן, כמו שלא נותן לו רצון. ומכאן ההבדלים בין כתיבת הגט לשמה שזהו בגדר כוונה, ובין הפרשת תרומה שזהו בגדר דעת כנ"ל.
גועי' בירושלמי תרומות הנ"ל "ר' יוסי קומי דשמואל והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, דתנינא הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חשו"ק דאמר רב הונא והוא שיש פקח עומד ע"ג? תמן, זה כותב וזה מגרש, ברם הכא, הוא החושב והוא התורם" - ועי' בתוס' חולין (יג א, המתחיל יב, ב ד"ה ותיבעי) "ותימא לר"י, שבא לתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה, אלא הקשה מגט אההיא דקטן יש לו מעשה"?
דולפי דרכנו אפשר להכניס את זה גופא בכוונת הירושלמי, שזה גופא היה קשה להירושלמי מדוע בכתיבת הגט מועיל גדול עומד ע"ג ובתרומה לא מועיל - ותירוץ הירושלמי הוא אמנם כנ"ל ההבדל בין כוונה ובין דעת, אלא שהירושלמי עוד מנמק מדוע בכתיבת הגט די רק בכוונה ובתרומה בעינן דוקא דעת, מפני שבכתיבת הגט "זה כותב וזה מגרש", המגרש הוא אחר והכותב הוא אחר ואין בכתיבה שום חלות אלא פעולה לבד ורק דין הוא שצריכה להיות כוונה בפעולה - ולא כן בתרומה ש"הוא החושב והוא התורם" והמחשבה היא על חלות התרומה, ואם כי כאמור הוא אינו פועל את החלות אלא שזה נעשה ממילא, ובשביל כך אין בזה המושג רצון אלא המושג דעת, אך ס"ס לזה כבר לא מספיק כוונה לבד אלא דעת, וס"ס דעת אין לקטן, גם כשגדול עומד ע"ג.
הועי' שם עוד "ר' יעקב בר אחא אמר אילו כתב הוא לגרש יהא גט ברם הכא הוא החושב והוא התורם" - ופירוש המפרשים שם קשה מאד - אכן לדברינו מתבארים הדברים, דמזה מביא ראיה על ההבדל בין תרומה ובין גט, שבתרומה בעינן מחשבה של דעת ובגט רק כוונה - והראיה דבגט כשכתב הוא לגרש הוי גט, משום דבאופן שכזה אנו רואים שיש לו כוונה, אבל בתרומה, אעפ"י שתמיד הוא החושב והוא התורם בכ"ז לא הויא תרומה משום דשם בעינן מחשבה - ומחשבה ס"ס אין לו.