מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 71
אבכל חיוב מעשה שעל האדם לעשות במשך זמן מוגבל, הנה אין החיוב מתהוה רק בסוף הזמן אלא שהחיוב מתהוה תיכף ברגע הראשון, וכמו שחיוב הנמשך במשך זמן ידוע יש בכל רגע ורגע החיוב, ככה גם כן חיוב חד פעמי בזמן מוגבל, הנה ההגבלה באה רק שאי אפשר לו לעשות אחרי הזמן, אבל לא שסוף הזמן הוא הגורם להחיוב.
בודבר זה אנו למדים מההלכה של ה"אגודה" (גיטין סי' קלב) שאם היה לו לעשות איזה דבר במשך כמה ימים ונאנס ביום אחרון לא הוי אונס.
גוביותר מדברי הגמרא בנדרים (ג, ב) "כשאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמן ההוא שעתא הוי נזיר", שאנו רואים שחלות הנזירות כבר מתחילה תיכף והחלות הלא באה מפני החיוב, ומזה מוכח, שהחיוב מתחיל כבר ברגע הראשון אף שאם לא נעשה ברגע הראשון הוא נדחה לרגע השני.
דובזה אפשר לישב קושית הלחם משנה שמקשה על הרמב"ם שפסק בפרק א' מהלכות נזירות (הלכה ד) כהגמ' דנזיר הנ"ל, מהא דפסק בפ' ד' מהל' סוכה (הט"ז) דלא חיישינן שמא תמות כשעשה בהמה דופן לסוכה? וגם לא חיישינן שמא יבקע הנוד - והראיה, דבשני לוגין שאני עתיד להפריש נתן הטעם בפ' ז' מהל' מעשר (ה"א) שזהו משום דאין ברירה ולא מטעם שמא יבקע הנוד?
האכן לפ"ז אפשר לנמק את זה, דכאן, באמר לא אפטר מן העולם וכו', גדרם של הדברים הוא, שאין החיוב של ההוה מסתלק מפני האפשרות של העתיד, כי כאמור החיוב של קבלת נזירות מתחיל תיכף בהוה, ואם כי אפשר לו לדחות את החיוב לאחר זמן, הנה אין החיוב הזה מסתלק מפני אפשרות העתיד, ושם בשני המקומות הנ"ל גדרם של הדברים הוא שאין אנו מבטלים את המצב של ההוה מפני האפשרות של העתיד - שמובן, שלא רק שאין בזה משום סתירה אלא ששניהם עולים לקנה אחד, שאין אנו מתחשבים עם האפשרות של העתיד, במקום שזה בניגוד לההוה.
וואמנם אמרינן שם בנדרים "מידי דהוה האומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה בתרומה מיד" - והרמב"ם ג"כ פוסק ככה בפ"ט מהל' תרומות (ה"א).
זאך מובן שגם מזה אין סתירה, דשאני החששא של שמא השעה היא קודם מיתתו מהחששא של שמא תמות, דהא דלא חיישינן לשמא מת, הוא כאמור מפני שאין אנו מבטלים את המצב של ההוה מפני האפשרות של העתיד, אבל כשאנו חוששים שמא השעה היא שעה אחת קודם מיתתו, אין אנו מבטלים את המצב של ההוה, דגם שעה אחת לפני מיתתו הוא אותו המצב של עכשיו, מצב של חי.
חומי שסובר "שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן" הנה ההגיון בדבר הוא, שהעבר מחזק את העבר ולא העבר מחזק את העתיד - כי כל חזקה פירושה שכשאנו דנין על איזה דבר שהוא אם נשתנה מהמצב הידוע שבעבר והספק הוא ג"כ על העבר, כי בהוה אנו רואים שאין שינוי, כמו למשל, חזקת פנויה - שבזה אין ספק שבודאי נולדה פנויה, ובכן העבר שלה בודאי מתחיל במצב של פנויה - ובהוה עכשיו אין אנו רואים שהיא מתקדשת, והספק הוא אולי בהעבר הקרוב בא איזה שינוי מהעבר הרחוק, אז העבר מחזק את העבר, וככה הוא ג"כ הפירוש ב"שמא מת לא חיישינן" כמובן, אבל "שמא ימות חיישינן" כי כאמור אין העבר מחזק את העתיד.