מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 78
אוהנה תפסנו ששיטת הרמב"ם היא, דהזמן הוא מושג של עצם פשוט שבלתי ניתן להתחלק, ובשביל זה סובר בשבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע שלא יאכל היום ומחר שזה לא נקרא איסור כולל.
באמנם באמת אפילו אם נאמר שהרמב"ם סבור כהצד השני שהזמן הוא צירוף מחלקים זמניים, ג"כ שיטתו הנ"ל מנומקת היטב, דהנה ההבדל בין שני הצדדים הנ"ל בהחקירה הכללית במושג זמן הוא גם בזה, אם המחר נחשב היום לדבר שלא בא לעולם, או לא, שאם נימא שהזמן הוא צירוף חלקים, וכל רגע ורגע נחשב לחלק בפני עצמו, הנה לא רק המחר נחשב לדשלב"ל, אך ג"כ כל רגע העתיד לבוא נחשב בהוה לדשלב"ל. אבל אם נימא שהזמן הוא עצם פשוט, הנה גם העתיד הוא ישנו בעולם אלא שעדיין לא נראה כמו כל עצם כשרואים את חציו האחד ולא רואים את חציו השני אבל ס"ס גם החציו השני ישנו בעולם.
גוממילא לפ"ז דוקא אם נתפוס שהזמן הוא צירוף מחלקים זמניים תהיה שיטתו של הרמב"ם הנ"ל עוד יותר מנומקת - כי איך יהיה הדין, למשל, כשנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים, אבל השבועה על הענבים תחול רק כשתאנים לא יהיו כבר בעולם? בודאי שבכה"ג לא יהיה נחשב לאיסור כולל, דהא אין מציאות שיהיו תאנים וענבים נכללים באיסור אחד, דבשעה שישנם התאנים בעולם אין איסור על הענבים, ובשעה שיהיה האיסור על הענבים לא יהיו התאנים בעולם.
דוציור שכזה יש בנשבע שלא יאכל היום וחזר ונשבע שלא יאכל היום ומחר, אם נימא שהמחר הוא בגדר של לא בא לעולם עכשיו כנ"ל.