מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 79
אוהנה כבר הבאנו בתירוץ קושית הגמ' שמקשה ע"ש בחציך מקודשת לי דאינה מקודשת, משום דאין אישות לחצאין, ומ"ש באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט? ותירצנו דשאני חצי דבר מדבר המסתעף, דהזמן אינו בכלל הדבר, אלא בכלל המסתעף ממילא - אכן באמת גם זה תלוי בהחקירה הכללית הנ"ל, במושג הזמן - דרק אם נימא דהזמן הוא עצם פשוט כנ"ל, הנה כיון שהוקבע הדבר כבר הוקבע ממילא לזמן בלתי מוגבל - אבל אם נימא כהצד השני, שהזמן הוא צירוף מחלקים זמניים, הנה כשמקדש את האשה רק לזמן באמת אפשר לדמות זאת לחצי אשה, כמו שאומר הא"מ הנ"ל דמה לי בחצי בגוף או חצי בזמן.
באכן באמת דוקא ע"י הצד הנ"ל שהזמן הוא צירוף כנ"ל, והמחר בשעה שאנו עומדים בהיום נחשב לדבר שאינו בעולם, דוקא ע"י כך יש עוד יותר לנמק את התירוץ.
גדחצי אשה אינה מקודשת משום דמשייר בקנינה כמו שהגמרא אומרת בגיטין (מג, א) ושיור לא שייך רק במה שישנו בעולם, אבל באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, הנה המחר עדיין איננו בעולם וממילא חלו הקדושין ליום אחד לכה"פ. וכיון שיש לו אף ליום אחד, תו כבר "קדושת הגוף לא פקעה בכדי" ונמשכים ממילא לעולם.
דואותה הקושיא שמקשה הא"מ הנ"ל יש להקשות גם כן בנזירות - דגם שם אנו מוצאים באומר "הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה" שיש בזה מחלוקת ר"ש ורבנן בנזיר (ג, ב), ור"ש סובר "באינו נזיר עד שידור מכולם" - אבל באומר הריני נזיר ליום אחד מבואר בנזיר (ז, א) דהוה נזיר לשלשים יום ואין מי שיחלוק על זה, ומשמע דגם ר"ש מודה בזה ומאי שנא זה מזה? ושם כבר קשה להשתמש בההגדרה דהזמן מסתעף כבר ממילא, דזהו שייך בדברים שכאלה שכל מהותם היא עולמית כמו קדושת הגוף או קדושי אשה, אבל בנזירות שיש גם כן נזירות זמנית, ואם אין נזירות פחות משלשים יום, אין זה מצד שהזמן מסתעף ממילא, אלא מפני שכך הוא דין התורה שהנזירות כוללת לא פחות משלושים יום, ואם קיבל רק ליום אחד, יהיה באמת כמו שמקבל רק מן החרצנים לבד? כנ"ל.
האכן לפ"מ שאמרנו גם בנזירות מובן ההבדל - דטעמא דר"ש הוא דאין נזירות לחצאין, אבל בנזירות ליום אחד אין זה בכלל נזירות לחצאין, דהיום השני עדיין איננו בעולם עכשיו.
וובשביל כך אנו מוצאים שגם במקום שאי אפשר להנזירות להתפשט על כל השלשים יום שעכ"פ חלה הנזירות ליום אחד, כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' נזירות (הלכה י) "מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי, הרי זה אסור לשתות יין לטמא ולגלח לעולם", ואין אנו אומרים כאן כבכל מקום דימנה נזירות של שלשים יום ויגלח, משום דכיון דאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי, הנה באמת לא הוקבעה עליו הנזירות מתחילה רק ליום אחד, אלא מכיון שהיום הזה לא ידוע, אז ממילא אסור בכל ימי חייו שמא זהו היום האחרון, ואע"ג דאין נזירות פחות משלשים יום? ע"כ דזהו במקום שאפשר להתפשט, אבל במקום שאי אפשר עכ"פ חל על יום אחד - ולא כמו באמר הריני נזיר מן החרצנים לבד, דגם רבנן מודים דבמקום שאי אפשר שהנזירות תתפשט על כל פרטי הנזירות, דלא חלתה הנזירות לגמרי.
זועי' במנחת חנוך במצוה (שסח) שבזה מתרץ את דברי הרשב"א והובא דבריו בי"ד (סי' רטו), דאם נשבע שלא ישתה יין וחזר ואמר הריני נזיר ושתה יין חייב דאינו חייב אלא אחת, והקושיא ידועה, דאמאי לא יחול איסור נזירות מצד כולל של איסור תגלחת וטומאה? ומתרץ, דכל כולל הוא מצד מה שאנו אומרים שכיון שבין כך ובין כך יחול האיסור החדש [עכ"פ] באותו החלק שלא נאסר מצד האיסור הקודם, אבל כאן, בנזירות אי אפשר להגיד שבכל האופנים חלים איסורי התגלחת והטומאה, דהא אין נזירות לחצאים, ממילא איך אפשר לבוא בזה מצד איסור כולל, ויש לנו בזה אותו הציור של "הנקודה הנפלאה" להרמב"ם בפ"ג מ"ד בכריתות, ובכ"ז כאמור, יש ג"כ ציור שהנזירות תחול רק ליום אחד, וע"כ שההבדל הוא בזה כנ"ל.