מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 6
אומזה יצא לנו דין חדש, דאע"פ שתמיד באיני יודע אם נתחייבתי הוא מחויב לצאת ידי שמים, ובכ"מ שמחוייב לצאת י"ש אי תפס לא מפקינן מיניה, אבל כשהבהמה הזיקה תחת יד השומר והניזק טוען ברי והשומר - שמא, לא תועיל תפיסת הניזק, כיון דאין חיובו של השומר לבעלים בא באופן ישר, אלא רק מחמת שמתחייב לבעלים עבור ההפסד שבא לו ע"י ההיזק, וכלפי הבעלים, הלא הוא שמא ושמא, ותו אינו יכול הניזק לתפוס, כיון דמפסיד בתפיסתו למאן דלא מחייב מידי, וכמו שפוסק בשו"ע (סימן נ"ח), וכאן יש לנו הציור הזה, דהא סוף סוף אם נימא דמועלת תפיסה, הרי יהיה השומר מחוייב לשלם מצד ההפסד של הבהמה, ממילא שוב הדין דלא מועלת תפיסה.
בובזה מתורצת הקושיא שמקשים על העובדא ד"הנהו עיזי דאכלי חושלא, דאמר אבוה דשמואל דנאמן לטעון כדי דמיהן מצד מיגו, ותפ"ל מצד ברי ושמא דהניזק הא טוען ברי והמזיק שמא? אבל לפ"ז אין קושיא, דהא משמע בגמרא שמה שהזיקו מבית הרועה וכל חיובו הוא מצד שומר, והבע"ד של הרועה באופן ישר המה הבעלים ולא הניזק וכנ"ל, ולא היתה מועילה תפיסה בכה"ג. אכן, אם הנאמנות היא מטעם מיגו, הלא יש בזה חיוב מצד עצם הדין, אז בודאי מחוייב השומר לשלם לו מצד ההפסד כבכ"מ, משא"כ אם התפיסה תהיה רק מצד טענת אי ידיעתו של הבעלים, זה אין ענין כבר להשומר שהבע"ד שלו באופן ישר המה הבעלים שגם הם טוענים שמא כנ"ל.
גאכן כמובן שכל זה הוא רק עפ"י ההנחה דעצם החיוב הוא מצד "ממונך" כנ"ל.