מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 7
אהמחלוקת בגמרא בשומר מאימת מתחייב: אי משעת משיכה או משעת אונסין (עי' בכתובות ל"ג ע"ב) - אין באמת המחלוקת בזמן החיוב אלא ג"כ בסבת החיוב, כלומר, דבשומרים יש ג"כ שתי סבות: המשיכה והפשיעה או האונס בשואל, וגם בזה יש להסתפק: איזו מהן היא בגדר סבה חיובית ועצמית ואיזו מהן היא רק סבה שלילית או הכשרית, דיש לומר מחד גיסא, דכל הסבה החיובית היא המשיכה דזו היא המסבבת את עצם החיוב, אלא דהאונס בש"ח ובש"ש הוא סבה לפטור, וכמו כן מתה מחמת מלאכה בשואל, וא"כ הפשיעה או האונס בשואל הוא רק מניעת הסבה השלילית, או יש לומר להיפך, דהסבה החיובית בעיקרה היא הפשיעה או האונס, והמשיכה היא רק בתור הכשר הסבה, דהמשיכה הכשירה שהפשיעה והאונס יגרמו את החיוב.
בובאמת בזה יוסרו כמה קושיות. עי' בקצוה"ח (סי' רצ"א סע"א) שהוא מתמה על הרב המגיד שכתב בפשיטות (בפ"ה מהל' שאלה) דשומרים משלמין כשעת פשיעה, דהא דעת הרמב"ם (בפ"א משאלה) דשומר מתחייב מעידן משיכה? וכל זה, מפני שהחליף סבה בזמן, שפירש, דלמ"ד דשומר מתחייב משעת משיכה נאמר על הזמן, מה שבאמת אי אפשר כלל, דהא בפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא, בעוד, שבאמת, כפי שאמרנו, נאמר זה רק על הסבה החיובית העצמית, אך דבר אין לזה לענין יוקרא וזולא.
גועי' עוד בקצוה"ח (סי' ל"א) שמתמה על הש"ך שהסביר את שיטת הרא"ש, כשהשואל טוען שאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה או לא שהוא חייב לשלם, שהטעם הוא דחשוב כאיני יודע אם פרעתיך, וע"ז מתמה הקצוה"ח דהא אפי' למ"ד דחיוב השומרים הוא משעת משיכה, אבל ס"ס הלא אין חיוב בפועל עליו עד שעת האונסין? אבל, באמת כל עיקר הגדר דחזקת חיוב, שעל יסוד זה הוא חייב תמיד באיני יודע אם פרעתיך, ג"כ לא נאמר על הזמן, אך על הסבה, כלומר, שבכל מקום שהסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית, הבאה לבטל את הסבה החיובית, היא ספקית, נשארה ממילא הסבה חיובית מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי.
דוכך הוא הדבר בכל סבה חיובית ושלילית, ולאו דוקא בהלואה ופרעון, ואין נ"מ אם החיוב בפועל עמד עליו מקודם, אלא העיקר אם הסבה החיובית ידועה לנו בודאות.
הוהדבר הזה, דהגדר האיני יודע אם פרעתיך נאמר לא על הזמן אך על הסבה כנ"ל, מוכרח גם מצד אחר. עי' במל"מ (בפ"ג מהלכות שאלה [ה"א]) שהוכיח מהרשב"א דבאיני יודע אם פרעתיך הוא חייב, אפי' במקום שגם לתובע הוא ספק, שלא הוה ליה למידע. וא"כ, אין הטעם מצד ברי ושמא, אלא משום חזקת חיוב, אבל אם נפרש מצד הזמן יהי' זה רק בגדר חזקה דמעיקרא, והלא קיי"ל דחזקת ממון אלימא מכל חזקה דמעיקרא ולפיכך לא אמרינן חזקת מרא קמא במטלטלין אלא מוחזק? אלא ודאי דהוא מצד דהסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית היא ספקנית, ונכנס להגדר דאין ספק מוציא מידי ודאי, וזה אלימא אף ממוחזק, שזהו מוכח גם מדברי התוס' בריש ב"מ שהקשו: על זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי מצד אין ספק מוציא מידי ודאי, אע"פ שכל אחד הוא מוחזק בחציו.
ווע"י כך יאיר לנו באמת אור נוגה בכמה דברים עמומים, למשל: מה דאמרינן בב"ק (ב' ע"ב): אבל במחוברת אימא כולה מועדת, וידועה קושית הראשונים דאדרבה, ה"ל למימר ספיקא (דרבנן) [דממונא] לקולא? אבל באמת גם בזה יש לבוא מצד הגדר הזה, לא מבעיא למ"ד פלגא נזקא ממונא וכל הטעם שמשלם בתם רק חצי נזק הוא מצד דרחמנא חס עליה, א"כ כשיש לנו ספק אם הוא נכנס בגדר תם או מועד, הרי הסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית היא ספקית, אלא אפי' למ"ד פלגא נזקא קנסא אך בכאן הלא בזה גופא הוה הספק, שאפשר לומר שהקנסא הוא רק בתלושה ולא במחוברת, ועכ"פ עצם ההיזק הוא ודאי, אלא שיש ספק אם זה נכנס בכלל סתם שורים בחזקת שמור קיימי ויש סבה שלילית לפוטרו מן החיוב, וממילא גם זה נכנס בכלל אין ספק מוציא מידי ודאי.
זויוטעם עוד ביותר אם נימא דעיקר סבת החיוב הוא ה"ממונך", וה"שמירתם עליך" הוא רק למנוע את הסבה השלילית, ועי' בר"ן שכתב בהדיא, דהא דאמרינן סתם שורים בחזקת שמור קיימי דהוא מטעם אונס, וממילא, הספק בכאן הוא אם גם זה נכנס בכלל אונס, ועכ"פ סבת החיוב היא ודאית וסבת הפטור היא ספקית.
חובזה יש להסביר גם דברי התוס' בב"ק (י"ז ע"ב) דבזורק חץ ובא אחר ושברו לכו"ע חייב, והפנ"י מסביר זאת משום דספק הוא אם היה נשבר מצד החץ דלמא לא יקלע אל המטרה, אבל עכ"פ קשה, דה"ל למימר ספק ממונא לקולא, ואמאי יתחייב האחר? אבל גם שם נכנס הדבר בגדר דאין ספק מוציא מידי ודאי, דסבת החיוב הלא היא ודאית, ומה שהוא שובר בידו והוה מזיק ממש, וה"מנא תבירא תבר" או לא, הנה הספק הוא רק בסבה השלילית, וממילא נשארה תמיד הסבה החיובית.
טובזה מתורצת גם קושית הקצוה"ח (בסי' שפ"ג סעי' ד') על הא דפסק הרמב"ם במרבה בחבילות דאם אין ידוע משלמין בשוה, ומקשה, הא כל חד וחד יכול לדחות ולומר שמא גם בלי פעולה היה נשרף? אבל גם שם סבת החיוב היא ודאי, דהא סוף כל סוף הרבה בחבילות, אבל כשאנו יודעים דגם "בלאו איהו קא אזלא", היא סבה לפטור, וממילא כשאנו מסופקים בזה הוה בכלל אין ספק מוציא מידי ודאי.
יאכן, כ"ז הוא אם אנו מפרשים דחזקת חיוב אין הכוונה בזמן אלא בסבה חיובית, דהא עכ"פ לא היה בזה זמן שעמד עליו החיוב בפועל באופן ודאי. אלא שבכל אופן בסבה החיובית אין שום ספק ובסבה הפוטרת יש ספק.