מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 8
אועי' בש"ך (סי' ע"ה) שכתב בהא "דאיני יודע אם פרעתיך, כשיש ספק פרעון קודם הלואה, כגון שהיה לו פקדון בידו ואחר שנאבד הלוה לו, ונתחייב לשלם ק' זהובים והנפקד אומר יודע אני שלא היה שוה רק ג', והלוה אומר איני יודע ואפשר שהיה שוה ק' ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום, ואפ"ה חייב, דמכל מקום חיוב ודאי והפטור ספק", ויסוד דין זה הוא ג"כ רק עפ"י ההנחה הנ"ל, דחזקת חיוב נאמרה לא על הזמן שהיה מחוייב מקודם, אך על הסבה, שהרי בציורו של הש"ך הנ"ל הספק הוא אם היה מעולם חיוב בזמן.
בועי' בט"ז שם שאומר במי שפרע לחברו במטבעות ואח"כ נמצאו אצל המלוה מטבעות מזויפות, והלוה אומר שאינו יודע אם המטבעות הן שלו דהוה כאיני יודע אם נתחייבתי, כיון דכבר פטרו וכבר פרעו.
גונראה, שהוא מפרש את הגדר של חזקת חיוב היינו, שהוחזק למחוייב, אבל לפי דברינו אין שום יסוד לדין זה, דהא כאן בסבה המחייבת אין שום ספק וכל הספק הוא בסבה הפוטרת, ואמנם הש"ך חולק ע"ז, כמו שמביא בסי' רל"ב דברי מהרשד"ם.
דובזה אפשר לתרץ גם מה שראיתי מקשים, מדוע שוחט שאין לו קבלה שקלקל חייב לשלם, אע"פ שטבח אומן שקלקל פטור, הלא קי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, ומלבד חזקת ממון שיש לו גם הרוב מסייע ליה ולמה יהיה חייב לשלם?
האבל גם שם הגדר הוא דסבת החיוב הוא ודאי וסבת הפטור הוא בספק, דעצם החיוב נעשה מצד מה שקלקל, אלא המומחיות שלו היא סבה לפטור כמו אונס למשל, וכשם שהפטור מצד אונס צריך להתברר בודאי, וכ"ז שלא נתברר בודאי אינו בא בחשבון לשמש אפילו בתור ספק, כך ג"כ אי אפשר לבוא מצד ספק מומחה כ"ז שלא נתברר זאת בודאי.
וועי' בספר "אור שמח" בהלכות בכורות (פרק ה' הלכה ו') שמשיג על הש"ך בס' תקפו כהן שמביא ראיה דבספק נדר אזלינן לחומרא, מהא דבעי ר"ז בחולין (כ"ג ע"ב) באומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שאור, ואי גם בנדר אמרינן ספק ממונא לקולא, אמאי לא מבעי ליה באומר הרי עלי תודה מן החמץ לחוד והביא שאור, דאי ספק הוא נפטר מידי נדרו? אלא ש"מ דבספק נדר אזלינן לחומרא, וב"אור שמח" הנ"ל הוא מדחה את הראי', משום דשם הוה כספק בפרעון דמעמידים בחזקת חיוב.
זולפי דברינו הרכיב כאן שני מושגים שאין להם כלל שייכות זה לזה, המושג של סבה חיובית וסבה שלילית עם המושג של חיוב ונושא החיוב.
חכי, כאמור, כל הגדר דחזקת חיוב הוא, מפני שהסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית הבאה לבטל את הסבה החיובית היא בספק, כמו באיני יודע אם פרעתיך שתיכף כשלוה הועמד עליו חיוב שיעבוד הגוף ושעבוד נכסים, אלא ע"י הפרעון יש סבה לסלק את החיוב. ובאומרו איני יודע אם פרעתיך סבת החיוב היא ודאית וסבת הפטור בספק עומדת, אבל כשאמר הרי עלי להביא תודה מן החמץ ואנן מספקינן אם גם שאור בכלל החמץ, אין כאן הספק בסבה לפטור, אלא הספק הוא בנושא החיוב, אם נתחייב דוקא בחמץ ממש או דגם שאור בכלל זה, וגם אם נפרש דחזקת חיוב היא מטעם חזקה דמעיקרא, נמי אין לזה ענין עם חזקת חיוב, עפ"י מה שביארנו במק"א, דחזקה דמעיקרא לא שייכת בספק בעצם של דבר, כמו, למשל, בחרש שקידש, דהיא ספק מקודשת אעפ"י שיש לה חזקת פנויה, משום דהספק הוא בעצם הגברא אם הוא בכלל פקח או שוטה ועל זה אין שום חזקה, וככה כה"ג לא שייך לבוא בזה מטעם חזקת חיוב, כי הספק בא בעצם הדבר, בשאור, אם זהו בכלל חמץ או לא, וע"ז אין שום חזקה, וממילא צדק הש"ך היה הדין דגם בספק נדר אזלינן לקולא היה אפשר לנו לבוא מצד זה.
טועי' בנמ"י בב"מ (צ"ז ע"ב) ב"שאלה חצי יום ושכרה חצי יום" שאמרינן שם "לימא תהוי תיובתא דרב נחמן"? ומסיק שם "שיש עסק שבועה ביניהן". ומקשה הגמ"י דתפ"ל דהוה כאינו יודע אם פרע כיון דהחיוב הוא משעת שאלה?
יאכן, לפ"ד מובן דלא קשה, דרק אז נכנס לכלל של איני יודע אם פרעתיך, כשהסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית הפוטרת היא ספקית, למשל כשאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה, אבל בנ"ד הספק הוא בכמותה של סבת החיוב, שאנו מסתפקינן בבהמה זו שמתה איזו כמות החיוב הועמדה עליה בתחילה, אם כמות החיוב של שאלה או של שכירות.