מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 20
אכבר הבאנו בח"א מספרנו במדת "עצם והסתעפות" (מדה ח אותיות כד-כז) שגם בחזקה וגם ברובא יש הבדל בין עצם ובין מקרה, ואפשר לנו להשתמש בחזקה רק כשהספק הוא באיזה מקרה שהוא, אבל לא כשהספק הוא בעצם. ואותו הדבר הוא ג"כ ברובא, אלא ששם הנגוד של מקרה הוא הקבוע ואפשר לנו להשתמש ברובא רק כשהספק הוא במקרה, וזהו "כל דפריש מרובא פריש", אבל בקבוע שהוא הנגוד ממקרה אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
בוהנה שם הנחנו שגם זמן הוא בבחינת עצם, וע"כ בספק בין השמשות לא שייך בזה להשתמש בכלל חזקה. וכמובן שמזה סתירה למה שהנחנו כאן בהסבר הירושלמי שהקורע בשבת יצא ידי קריעה כי זהו רק דבר שבמקרה, כי ההבדל בין שני הדברים הללו הוא בולט, - הבדל בין כשאנו דנים על הזמן מצד עצמו ובין כשאנו דנים על פעולה שנעשית באיזה זמן שהוא ואפשר היה לעשות את הפעולה גם באיזה זמן אחר.
גלמשל, שם דברנו כנ"ל על בין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה, וכמובן שהספק הוא שם מצד הזמן כשהוא לעצמו. אבל הירושלמי שמדבר לענין קריעה בשבת, שעצם המצוה היא בודאי הפעולה ולא היום גורם אלא הפעולה גורמת, ואם עשה את זה דוקא בשבת, הנה זהו רק מקרה בעלמא.
דאבל עלינו להוסיף, מה שאמרנו שאין חזקה אם אנו דנים בעצם הדבר, שכל זה אם אנו מסתפקים במהות העצם כשהוא לעצמו, שכאמור אי אפשר לבוא בזה מצד חזקה. אבל אם הספק הוא במצבו של העצם, אם הוא נמצא עדיין במצבו הקודם או לא, על זה בודאי שאנו מעמידים את הדבר על מצבו הקודם וזה נקרא "חזקת הגוף" שכל המקור של חזקה בא באמת מחזקה בהאי גוונא, כמבואר בחולין (י, ב) שעיקר הלימוד על חזקה הוא מנגעים: "ודלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקתה" שזוהי חזקת הגוף.