מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 21
אבש"ש ש"א (פ' טו) מביא בשם הפנ"י דחזקת הגוף עדיפא עוד מרוב, דהא בממון אין הולכין אחר הרוב וחזקת הגוף מועילה אף להוציא ממון. ומכח זה הוא מסיק שם דגם הכלל של ספק טומאה ברה"י טמא לא נאמר במקום שיש חזקת הגוף, כיון דבמקום שיש רוב לטהרה אין הדין של ספק טומאה ברה"י טמא, כמבואר בפ"ק דכתובות (טו, א), וחזקת הגוף, כאמור, הלא עוד עדיפא מרוב.
בההבדל בין חזקת הגוף ובין שאר החזקות, כמו חזקת טהרה חזקת טומאה וכו', שלמשל, אמרינן ספק טומאה ברה"י טמא ולא מועילה חזקת טהרה וחזקת הגוף כן מועילה, הוא שוב הבדל בין עצם ובין מקרה. כי חזקת הגוף באה לקבוע שהעצם לא נשתנה בעוד שחזקת טהרה למשל, אפילו אם נימא שנטמא, הנה הגוף לא השתנה, כלומר, אין בזה שינוי בעצם אלא שינוי במקרה, או יותר נכון לומר, שינוי בתואר: שינוי מתואר טהור לתואר טמא.
גומקשים על זה, מאחרי שכאמור, כל מקור החזקה הוא מחזקת הגוף וחזקת הגוף היא, כאמור, אלימא מכל החזקות, א"כ מנין אנו יודעים בכלל שאר החזקות?
דאך באמת הצעת הדברים כך היא: מן התורה אנו למדים שכל זמן שאין ידיעה ודאית על איזה שינוי והתחדשות בדבר אנו מעמידים את הדבר על חזקתו הקודמת, וממילא אין הבדל בין אם השינוי הוא בעצם הדבר או בהתואר של הדבר. אכן, זהו כלל גדול בכל החזקות, כאשר כבר הוכחנו למדי במדת "עצם והסתעפות", שבכל החזקות אנו מביטים על עיקר הנקודה שבה באה החזקה ולא על הדברים המסתעפים ממנה, אע"פ שבהם אפשר לבוא מכח חזקות אחרות שהן בסתירה להחזקה בנקודה העיקרית הנ"ל. ובזה הוא ההבדל בין חזקה בעצם הדבר - חזקת הגוף - ובין חזקה בתואר הדבר, כמו חזקת טהרה, טומאה וכדומה, שהראשונה, כאמור מועילה אף בספק טומאה ברה"י ואפילו נגד חזקת ממון, כי מכיון שע"י חזקת הגוף הוכרע מצבו של עצם הדבר כבר אי אפשר לבוא מצד ספק טומאה או מצד חזקת ממון, שכל אלה המה רק מסתעפים מעצם הספק שבגוף הדבר. אבל חזקת טהרה למשל, לא מועילה בספק טומאה, מפני שהסתירה בזה היא באותה הנקודה גופא, כי טהרה וטומאה המה שני דברים הסותרים זה את זה ואי אפשר להשתמש בדין של טהרה - חזקת טהרה - במקום שיש דין אחר של ודאי טומאה מצד ספק טומאה ברה"י.
הוככה הוא ההבדל ג"כ בין חזקת הגוף שמועילה אף נגד חזקת ממון ובין שאר חזקות דמעיקרא ואף רוב בכלל שלא מועילים נגד חזקת ממון. כי חזקת הגוף מכריעה בהנקודה העיקרית של הספק טרם שהספק מתגשם בנ"מ לדינא לענין ממון, שזה רק מסתעף מהנקודה העיקרית של הספק.
וואמנם כן הוא הדבר בכל חזקה דמעיקרא, שאם החזקה באה בנקודה אחרת מועילה אף נגד חזקת ממון, כמו למשל, בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו שמעמידים כל כת בחזקת כשרות ומועילה אף להוציא ממון, מפני שהחזקה - חזקת כשרות - באה לא בשטח הממוני דוקא.
זונמצא, שלפ"ז לעולם אין הבדל עצמי בין חזקה שבעצם הדבר, חזקת הגוף, ובין חזקה שבתואר הדבר, כל חזקות דמעיקרא, אלא שבשני מיני חזקות האלו יש כלל אחד, שהפרטים המסתעפים, מסתעפים כבר ממילא, כנ"ל, וממילא כמובן, מסולקת הקושיא שהקשנו, איך אנו למדים מחזקת הגוף לשאר חזקות.