מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 22
אאכן, עלינו להוסיף ג"כ שעל מקרה אי אפשר לבוא מצד המעיקרא שלפני המקרה, כמו למשל, בספק נגע בשרץ או לא; או בספק קבלת קדושין שאנו באים בזה רק מצד חזקת טהרה או חזקת פנויה, שהחזקות הנ"ל, כאמור, הן על זה שלא נשתנה התואר ונשאר כמו שהיה, ואין אנו באים בכלל מצד שחזקה שלא נעשה המקרה של הנגיעה בשרץ או המקרה של קבלת הקדושין. כי כאמור, להמקרה אין המעיקרא. או במילים אחרות: החזקה באה לאשר את המצב הקיים שלא בא בו שום שינוי בתואר, אבל להמקרה אין מצב וממילא לא שייך בזה לבוא מצד חזקת המצב הקיים, ושע"כ אנו צריכים לבוא בזה רק מצד מצב התואר.
בובזה אפשר להסביר מה שחזקת מרא קמא שאני מכל חזקה דמעיקרא, שסומכוס פליג עליה וס"ל ממון המוטל בספק חולקין, וגם לרבנן שס"ל הממע"ה, הנה לדעת הרמב"ם ושאר הראשונים מועילה תפיסה; וגם הגמרא בב"ק (מו, ב) מבקשת על חזקה זו מקורות אחרים ולא המקור של כל חזקות דמעיקרא. מפני שכל חזקה דמעיקרא, כאמור, באה על המצב של הדבר שלא נשתנה המצב בעצם או בתואר, אבל הבעלות של הדבר אין זה לא עצם ולא תואר של הדבר אלא זה רק יחס, שהדבר מתיחס לבעלים אלה ושינוי הבעלים הוא רק שינוי היחס. וע"ז אין אנו מוצאים גדר חזקה.
גוההבדל בין חזקת היתר, איסור, טומאה, טהרה, אשת איש, פנויה וכו' בין חזקת מרא קמא מובן מאליו, כי כל החזקות הראשונות באות בתואר הדבר וגם בין פנויה לאשת איש ג"כ יש הבדל בתואר של האשה, ולא כן בחזקת מרא קמא, שאם אפילו נימא שיצא הדבר מרשות ראובן לרשות שמעון לא נעשה שום שינוי לא בעצם הדבר ולא בתואר הדבר אלא רק נשתנה היחס של הדבר, כנ"ל.
דוזהו ג"כ הסבר הראשונים בהא דריש נדה, במחלוקת של שמאי והלל, אם כל הנשים דין שעתן או לא, ולא נחתינן בזה להבדיל בין ספק טומאה ברה"י לספק טומאה ברה"ר, משום שההבדל הזה הוא רק בספק מגע ולא בספק ראיה.
הוככה מתרצים ג"כ בהא דב"ק (יא, א) בדין של "שליא שיצתה מקצתה" וכו'. כי גם שם ההסבר הוא כנ"ל, הראיה של האשה זהו שינוי הגוף ובספק ראיה אנו מעמידים את הגוף על חזקתו שלא נשתנה וממילא אין מקום לבוא בזה מצד ספק טומאה, כי החזקה מכריעה את נקודת הספק טרם שהיא מתגשמת בספק טומאה או טהרה, משא"כ בספק מגע, המגע אין זה שינוי בגוף אלא רק מקרה בעלמא, ועל מקרה כאמור, לא שייך לבוא מצד המעיקרא, ואפשר לבוא רק מצד חזקה שלא נשתנה התואר, היינו - חזקת טהרה, ובזה כבר החזקה באה בסתירה להכלל של ספק טומאה ברה"י טמא, כנ"ל.
וואותו ההבדל שיש בין חזקת הגוף ובין שאר החזקות כנ"ל, עפ"י מדת "עצם ומקרה", אותו ההבדל אנו מוצאים ג"כ בכללי רובא. דאם הרוב קובע את גוף הדבר, אע"פ שמזה יוצא לנו נ"מ לעניני ממונות, למשל, לא שייך להגיד "אין הולכין בממון אחרי הרוב", כי גוף הדבר הוכרע טרם הספק נכנס בשטח של ממונות. ולא כן, אם הרוב קובע רק את המקרה והמקרה הזה נ"מ לעניני ממונות, אז אנו אומרים "אין הולכין בממון אחרי הרוב", ולא שייך להגיד כנ"ל, הלא המקרה כבר הוקבע טרם שהספק נכנס בשטח של ממונות דוקא, כי אין קביעות במקרה - וקביעות ומקרה אלו המה תרתי דסתרי, כמובן.