מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 23
אובזה אפשר לתרץ את הסתירות המרובות שיש בהכלל של רובא, וראשית כל הסתירה הגדולה שכל הראשונים עמדו על כך: האיך יתכן שלא נלך בממון אחרי הרוב בשעה שאנו הולכים בדיני נפשות אחרי הרוב, והיאך יתכן שיהיה יותר קל להרוג נפש מלהוציא ממנו ממון (עי' בתוס' ב"ק כז, ב ד"ה קמ"ל) ובתוס' סנהדרין (ג, ב ד"ה דיני). אבל לפ"ז יוצא לנו כלל אחד גם בעניני ממונות וגם בעניני נפשות, שתמיד, אם הרוב קובע את גוף הדבר אזי ממילא אנו משתמשים בזה גם כשהדבר נוגע לענין ממון; ואם הרוב בא רק על המקרה אז בודאי שגם בנפשות אין אנו הולכים אחרי הרוב ומטעם הנ"ל.
בוזהו ההבדל למשל, בין מצא תינוק בעיר, אם רוב ישראל חייב להחזיר לו אבידה, בכתובות (טו, ב), ובין רובא קרו לכדא כדא ולחביתא חביתא ומיעוט קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא (ב"ק כז, ב); או שהרוב קונה לרדיא ומיעוט לשחיטה, שם (מו, א). כי בהראשון, במצא תינוק מושלך בעיר הוכרע גוף הדבר, גוף התינוק מהו, טרם שזה הספק נכנס בשטח הממוני, ולא כן בהציורים האחרונים, שם לא שייך להגיד שהוקבע האיש הזה שהוא קורא לכדא כדא ולחביתא חביתא או שהוא קונה לרדיא, כי זהו דבר שבמקרה, כמובן, ואלא מאי שנקבע ע"י הרוב, קביעות לממון, וע"ז כבר באה ההלכה שאין הולכין בממון אחרי הרוב.
גודוק ותשכח, מכל הציורים שהגמרא מביאה בסנהדרין (סט, א-ב) ובחולין (יא, א) שאנו הולכים בתר רובא בדיני נפשות - כולם הם באופן שכזה, שהרוב בא להכריע את גוף הדבר ולא רק את המקרה שבדבר, כמו למשל, לענין בן סורר ומורה, שרוב נשים יולדות לתשעה; או למשל, כשיש הכחשה בין העדים במנין החודש שרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא; או בת שלש שנים ויום אחד שמתקדשת בביאה וחייבים עליה משום אשת איש ולא חיישינן שמא איילונית היא, משום שרוב נשים לאו איילונית נינהו, שכמובן בכל אלה הרוב בא להכריע בגוף הדבר, ואף שהנ"מ מזה הוא לענין נפשות - אך הרוב הכריע את הדבר. והספק בדיני נפשות הוא רק נפקא מינה, פועל יוצא מגוף הספק שהוא בגוף הדבר; או במכה אביו ואמו מות יומת שבחולין (יא, ב), ולא חיישינן דלמא לאו אביו הוא; או רוצח שנידון במיתה ולא חיישינן דלמא טריפה הוא ההרוג, שכמובן ג"כ כנ"ל. ובציור שכזה, אמנם גם בממון אנו הולכים בתר רובא, כי גם ב"מכה בהמה ישלמנה" אין אנו חוששים שמא טריפה היא. אבל "הנשרפין הנסקלין ידונו בשריפה שהסקילה חמורה" בסנהדרין (עט, ב), שם הלא הספק הוא רק בהמקרה כמובן, ולא שייך לומר שהוקבע הדבר, כי כאמור, אין במקרה קביעות, ולהגיד שהוקבע לענין נפשות אי אפשר, כי ק"ו הדברים, אם בממון אומרים אין הולכין בממון אחרי הרוב, כל שכן בדיני נפשות. ונמצא שכלל שוה יש בדיני ממונות וגם בדיני נפשות.