מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 24
אאכן, לכאורה יש סתירה לזה מהא דאמרינן "וארב לו וקם לו - פרט לנתכוון לגוי" בכתובות (טו, א) ובב"ק (מד, ב), שמוקמינן דמיירי בתשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם, דפטור מצד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל לולא זה הרי היה מחוייב מיתה, אלמא דגם כשהרוב בא רק על מקרה ולא על הגוף ג"כ אנו הולכים בתר רובא אפילו בדיני נפשות, דהא בלי היסוד של קבוע היה מחוייב מיתה?
באך באמת גם מזה אין השגה, דגם כאן אין הרוב בא בשטח של דיני נפשות אלא בשטח של כוונת האדם, דהאדם מכוון את מעשיו לפי מדת הרוב, וכשזורק חץ לתשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם הוא מכוון לאחד מהישראלים, כי בעצם המעשה הלא אין שום ספק שבמעשה הרג ישראל וכל הספק הוא רק מצד הכוונה, וכשהרוב קבע את הכוונה ממילא אין בזה ספק, כנ"ל.
גוהמבין יבין את הטעם שאנו מכניסים בזה לתוך מדת "עצם ומקרה" ולא לתוך המדה של "עצם והסתעפות", כי במדת "עצם והסתעפות" הנחנו את הכלל, שרק אז אנו אומרים, כיון שהוכרע עצם הספק אז כל הדברים המסתעפים נגררים ממילא, כשיש נ"מ לדינא בעצם הספק מלבד הדברים המסתעפים, ובשביל כך אומר רש"י בקדושין (סו, א) גבי ינאי המלך, שלא שייך להגיד 'מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה', כיון שהאם כבר מתה.
דאכן, בהדוגמאות שהבאנו כאן הלא יש כאלה שהנ"מ הוא רק לדיני נפשות אלא שההבדל הוא כזה, שאנו מדברים על ספיקות מנקודת עצם והסתעפות, המכוון ב"עצם" הוא - עצם הספק וב"הסתעפות" המכוון - הספיקות המסתעפים מתוך הספק העצמי. וכאן כשאנו מדברים על עצם ומקרה בספיקות המכוון הוא ההבדל בין אם הספק הוא בגוף הדבר ובין אם הספק הוא רק בהמקרה שבדבר.
הובשביל כך, למשל, אנו אומרים כדברי רש"י הנ"ל, שאי אפשר להגיד מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כשהאם כבר מתה, מפני ששם גם על האם אין אנו באים מצד חזקת הגוף אלא מצד חזקת כשרות. כי חזקת הגוף לא שייכת בזה, כי לענין זה הוא רק דבר שבמקרה, אלא אנו באים רק מצד חזקת התואר, כנ"ל, והתואר "כשירה" לא שייך רק כשיש בזה איזה נ"מ לדינא. ולא כן בהדוגמאות שהבאנו בזה, שכאן אנו באים בהכלל של רוב, לקבוע את המצב של גוף הדבר.
וועכ"פ כל ההבדלים שאנו מוצאים בין חזקת הגוף לשאר חזקות, - כל ההבדלים הללו וגם כל אותם הנימוקים יש בין רוב בגוף הדבר ובין רוב בהמקרים שבדבר.