מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 25
אועלינו להוסיף עוד בזה, כי אע"פ שהנחנו במדת "מציאות ודין", שחזקה, רובא וכדומה באים להכריע רק את הדין ולא את המציאות, וכאן אנו קובעים בחזקת הגוף או ברוב שבגוף הדבר, שכיון שהוכרע גוף הדבר כבר כל הנ"מ מוכרעים עפ"י גוף הדבר.
בכי גם בזה ישנו ענין ההבדל שיש לסומכוס בין כשאיכא דררא דממונא ובין כשליכא דררא דממונא, וכפירוש התוס', שההבדל בין במקום שיש ספק לב"ד ובין במקום שאין ספק לב"ד.
גוככה עלינו להבדיל בין חזקות הבאות להכריע את הספק ובין חזקות המחזקות את הדבר שלא יפול בו ספק, ושע"ז נאמר "סוקלין ושורפין על החזקות", מפני שבלי החזקות האלו אין בכלל מציאות של עדות. כי הראיה של העדים גופא נשענת בדרך כלל אך ורק על פי יסוד של חזקה ורוב. למשל, עדים מעידים על גזילה - ומה ראו? ראו שאחד חטף מחברו ביד חזקה. אבל מנין להם שזה שחטף לא דידיה חטף, רק מפני החזקה, שכל מה שביד האדם שלו הוא. או למשל, כשאומרים שאחד רצח את חברו, ומאין יודעים שזה שנרצח לא היה טריפה, רק מצד זה שרוב בני אדם לאו טריפה הם. וכן למשל, אם אומרים על אחד שבא על אשת איש, אך מנין המה יודעים שזו היא אשת איש, הלא לא ראו שנתקדשה, ואפילו אם ראו שנתקדשה אולי בשעה שנתקדשה לא היתה כלל פנויה והקדושין לא חלו, - אלא שידיעת העדים גופא באה על פי יסוד של חזקה, חזקה כשאיש ואשה דרים יחד הם בחזקת נשואים וחזקה על כל אשה סתם שהיא בחזקת פנויה, וכדומה. וכל עיקר הנאמנות של העדים ג"כ מכח חזקה בא, מכח חזקת כשרות, וכיון שעדות בודאי קובעת את המציאות וע"ז נאמר "על פי שנים עדים יקום דבר" - ע"כ שחזקות ורובא שכאלו קובעים את המציאות גופא.
דאבל למשל, בזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה; או, בזרק את הגט באופן שכזה שג"כ אנו משתמשים בחזקת פנויה וחזקת אשת איש, אע"פ שהספק מתעורר בזה ממילא; או, בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ונמצאה חתיכה אחת, שם אין החזקה ורובא מכריעים את המציאות אלא רק את הדין, כאשר הארכנו למדי במדת "מציאות ודין".
הוע"כ בחזקה ורוב ממין הראשון אין שום הגבלות והם מועילים לכל הדבר, הן לעניני ממונות והן לעניני נפשות, ורק בחזקות ורוב ממין השני יש הגבלות שונות.
ווע"י זה אפשר עוד להוסיף טעם לשבח בהבדלים שהבאנו, שלפעמים החזקה ורובא משמשים גם לחייב ממון ונפשות ולפעמים אינם מועילים, שההבדל הוא בזה: במקום שהמה קובעים את המציאות כשהיא לעצמה לא שייכות בזה הגבלות, כי ממילא באים כל הדינים הכרוכים במציאות, לא כן במקום שהם קובעים רק את הדין אזי יש הבדל בין דין לדין, שלדין פלוני כן מועילים ולדין אלמוני אינם מועילים.
זוגם על זה עלינו לשים לב, כי בחזקות ורובא ממין הראשון אנו מרגישים בהם גם כשלא יוצא מזה איזה נ"מ לדינא, כמו למשל, החזקה שכל מה שביד האדם - שלו הוא; או שרוב נשים לאו איילוניות הן, - לא כן, למשל, חזקת פנויה ב"ספק קרוב לו ספק קרוב לה", שאם לא היה בזה הבדל, בודאי לא שייך להגיד כלל שאנו צריכים לקבוע שהקדושין הוו קרוב לו, מפני שקודם היתה פנויה; או למשל, בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, שבודאי אם כולן מוכרות בשר שחוטה אין שום מקום לומר שאם נמצא בשר שנתלה שהבשר מהתשע חנויות ולא מהחנות העשירית, כמובן.
חואפשר עוד ללכת הלאה ולהגיד, שמה שהזכרנו כמה פעמים שיש שתי הגדרות לחזקה, הגדרה רגילה שאנו מעמידים את הדבר כדאתמול וכדאשתקד, והגדרה שניה, שבספק נשאר תמיד הצד של העדר הסבה, - ששתי ההגדרות מתאימות יחד, אלא שההגדרה הראשונה היא בחזקות ממין הראשון וההגדרה השניה באה בחזקות ממין השני.
טכי באמת כל ידיעת בני אדם נובעת מהיסוד של חזקה ממין הראשון הנ"ל, כמו למשל, אנחנו יודעים בידיעה ודאית שגם מחר נראה את ה"וזרח השמש ובא השמש", ומנין הידיעה הודאית הזו? אם לא מצד זה שאנו מחשבים תמיד על המחר שיהיה כמו היום.
יוכשנתעמק בזה נראה, כי גם ברוב יש שתי הגדרות הנ"ל: יש רוב הבא להכריע את הספק ויש רוב הקובע את הדבר שלא יפול בו הספק. ובזה נבין את שיטת הרמב"ם ברוב השונה לגמרי מכפי שמראה פשטות הגמרא, כי מהפשטות שבגמרא משמע, שרובא דאיתא קמן היא יותר חזקה מרובא דליתא קמן, כמו למשל, הסוגיא בחולין (יא, א) "מנא הא מלתא דאמר רבנן זיל בתר רובא - וכו' - רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמבעיא לן, כי קמבעיא לן - רובא דליתא קמן, כגון קטן וקטנה" וכו'. וכן ביבמות (קיט, א) לתירוץ קמא רוצה לומר "אפילו תימא רבנן, כי אזלי רבנן בתר רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות וסנהדרין, אבל רובא דליתא קמן לא אזלי רבנן בתר רובא".
יאוככה מרגלא בפי הראשונים שר"מ פליג רק על רובא דליתא קמן, וברובא דאיתא קמן - גם הוא מודה. ככה מבואר שם ביבמות בתוס' ד"ה כגון ט' חנויות, ובתוס' בכורות (יט, ב) ד"ה ברובא דאיתא קמן; וכן כתב במרדכי פ' הזרוע; ובש"מ בב"ב (צג, א) מחדש עוד יותר, ששמואל שסובר אין הולכין בממון אחרי הרוב - הוא דוקא ברובא דליתא קמן וברובא דאיתא קמן גם הוא מודה.