מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 28
אואם כי אפשר לשאול על זה, הלא "אחרי רבים להטות" כתוב ג"כ בדיני נפשות, ומשם אנו רואים שרובא דאיתא קמן כן מועיל לדיני נפשות? הא לא קשיא: אדרבא, זו היא הנותנת, כי הלא הנחנו שרוב הבא מכח הדין לא יכול לקבוע את המציאות ממש כדי לחייב בדיני נפשות, אבל רוב הבא מתוך המציאות כן קובע את המציאות אף לדיני נפשות; וככה ג"כ רוב הבא מכח הדין כן קובע את הדין וזהו רוב של דינים, כי הדינים מחולקים לא במציאות, כמובן, אף בדין.
בוע"י זה אפשר דוקא להשוות את המדות בזה ולהניח, שבכ"מ שאנו צריכים לקבוע את המציאות שבשבילה בא החיוב מיתה אנו יכולים לקבוע זה רק ע"י רוב הבא מתוך המציאות כמו שבמקום שאנו צריכים לקבוע רק את הדין, כי המציאות ידועה בלאו הכי - אנו קובעים את זה ע"י רוב הבא מכח הדין. אבל אין אנו יכולים לקבוע את המציאות בדיני נפשות ע"י רוב הלקוח מתוך הדין.
גואת זה אנו למדים מן התורה גופא, כי יש לנו מקורות לחיוב דיני נפשות ע"י רובא מהא ד"אחרי רבים להטות" כנ"ל, ומהא ד"מכה אביו ואמו מות יומת" - ולא חיישינן דלמא לאו אביו. ומשני הדברים הללו אנו יכולים לדעת רק שני האופנים הנ"ל: קביעת הדין ע"י רוב הבא מכח הדין וקביעת המציאות ע"י רוב הבא מכח המציאות, אבל אין לנו פסוק שנלמד ממנו שאפשר לקבוע את המציאות ע"י רוב שבא מכח הדין.
דובאופן שכזה יהיה לנו ג"כ חומר ליישב את הקושיא היותר חמורה, על הא דאין הולכין בממון אחרי הרוב, מזה שבדיינים שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, שחייב לשלם. ונגיד ככה: שהכלל שאין הולכין בממון אחרי הרוב מיוסד על מה שהנחנו במדת "מציאות ודין", שרוב וחזקות וכדומה קובעים רק את הדין ולא את המציאות, ולהוציא ממון אנו צריכים דוקא ל"יקום דבר" - שיוקבע עצם המציאות, וזה דוקא בא רק ע"י עדים ולא ע"י שום הוכחות אחרות, ומה"ט גם מיגו לא מועיל להוציא ממון.
האכן, כל זה במקום שאנו צריכים לקבוע ע"י רוב את המציאות, משא"כ בדיינים, שכל המחלוקת היא בדינא ולא במציאות, והמציאות כבר הוקבעה ע"י עדים וס"ס הרוב קובע את הדין, כנ"ל - שפיר זה מחייב אף להוציא ממון.
וודוק ותשכח, שבכל המקומות שאנו משתמשים בהכלל של אין הולכין בממון אחרי הרוב, בכולם אין רוב טבע המציאות אלא רוב שבא ממנהג העולם, שרובא דאינשי נוהגים ככה, כמו רובא קרא ליה כדא; או שרובא דאינשי קונים לרדיא, וכה"ג כל הקושיות שמקשה הגמ' בפ' המוכר פירות בב"ב (צב, ב - צג, א), ויוצא מן הכלל היא רק קושית הגמ' שם משור שנגח את הפרה שהקושיא היא מ"רוב פרות מתעברות ויולדות". וקושיא זו לפי דברינו תוקשה גם לשמואל, דס"ל שאין הולכין בממון אחרי הרוב שזהו רוב בטבע, כמובן? אך כמובן שגם מזה אין סתירה, דבהרבה מקומות אומרים בתוס' שאפשר לומר "ולטעמיך".
זוחיזוק לדברינו שברוב בטבע כן הולכין בממון אחרי הרוב, הוא מזה שכבר העירו האחרונים, דבל"ה איך יתכנו כל הדינים של אנוסה ומפותה ומוציא שם רע שמשלמין את הקנסות לאביה, הלא גם שם השאלה: ודלמא לאו אביה היא; וכן מה שנאמר "מכה בהמה ישלמנה" - ודלמא טריפה היא וכדומה, אלא ודאי משום דרוב כה"ג מועיל ג"כ לחייב ממון.