מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 30
אועי' בב"ב (כד, א): "אמר אביי, אף אנן נמי תנינא, דם שנמצא בפרוזדור, ספיקו טמא שחזקתו מן המקור וכו'. א"ל רב: רוב ומצוי קא אמרת - רוב ומצוי ליכא למאן דאמר, דתני' ר' חייא, דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת המקדש ושורפין עליו את התרומה. ואמר רבא, ש"מ מדר' חייא תלת, וכו' וש"מ רובא דאורייתא". ועי' בתוס' שם ששאלו, מדוע צריך למידק רק מזה דרובא דאורייתא, הלא קרא כתיב: "אחרי רבים להטות" כדפריך בפ"ק דחולין (יא, א), ודחקו לומר ש"חשיב ליה רובא דליתא קמן", ובלתי מובן מ"ט זה לא נקרא רובא דאיתא קמן.
בומלבד זה הקשו על הגרסא, "דתניא ר' חייא" - וכתבו - "תימא, היכי מייתי ראיה דרוב ומצוי הוא דלמא לאו משום דרוב ומצוי הוא דקאמר ר' חייא דשורפין עליו את התרומה, אלא משום דרוב וקרוב הולכין אחרי הרוב כרבי חנינא"? - וגם תירוצם בזה דחוק.
גואפשר שמזה הוא המקור להרמב"ם הנ"ל, במצא תינוק מושלך בעיר. שמהגמרא הזו משמע, שאם היה הדבר רק מצד רובא לחוד היה אפשר להגיד רק "ספיקא טמא", כלומר: שטומאת ספק יש בזה, כלומר, שאין אנו הולכין אחרי הספק טהרה שיש בזה אלא הולכין אחרי הספק טומאה, אבל אי אפשר שיתחייב ע"י כך על ביאת מקדש, כי כאמור, הביטול מועיל רק במושג שלילי ולא במושג חיובי. ואם חייבים על ביאת מקדש ש"מ שזהו רק מצד רוב ומצוי, שזהו כנ"ל רוב טבעי, כמו בכ"מ שאנו מחייבים דיני נפשות ע"י רוב כנ"ל, וז"ש "ש"מ רובא דאורייתא", כלומר: שאנו הולכים לפעמים אחרי הרוב גם באופן חיובי במקום שיש "רוב ומצוי" כנ"ל. כי "מאחרי רבים להטות" אפשר להגיד ג"כ שזהו רק באופן שלילי, שדעת המיעוט מתבטלת וממילא נשארה רק דעת רוב.
דובכתובות שם, לענין "תינוק מושלך": "אמר רב, לא שנו אלא להחיותו, אבל ליוחסין לא". הנה כמובן, שלהרמב"ם נאמר זה לא רק לענין מחצה על מחצה אלא ג"כ לענין רוב ישראל. כמו שפוסק שם, שגם ברוב ישראל אם קידש אשה הוה רק ספק קדושין.
הולפי הסברנו הנ"ל זה ג"כ מובן, כי כאמור, יחוס ישראלי זהו בודאי מושג חיובי, מושג של קדושת ישראל, ובזה אין הדין של הולכין אחרי הרוב.
וואם כי אנחנו אומרים שם: "אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא? אמר רב פפא להחזיר לו אבידה", אע"פ שלפי דברינו אפשר רק ע"י רוב לשלול ולא לחייב והיאך אנו מחייבים אותו להחזיר אבידה? הנה אדרבא, מכאן חיזוק לשיטת הרמב"ם, ולפי הסברנו הנ"ל, דהא הלא קאמר שם מקודם "אם רוב עכו"ם עכו"ם למאי הלכתא, אמר רבא פפא להאכילו נבלות". וכששואל אח"כ על מה שנאמר "אם רוב ישראל ישראל", הוא, רב פפא, משיב דוקא באופן אחר כנ"ל: "להחזיר לו אבידה", ומדוע לא משיב מענינא הנ"ל ג"כ בנוגע לנבלות שרוב עכו"ם מותר לו לכתחלה לאכול נבלות וברוב ישראל אם יאכל נבלה ילקה? אלא ש"מ כנ"ל דמועיל הרוב רק לשלילה ולא לחיוב, ולא יתכן לחייבו מלקות על זה, אלא להחזיר אבידה שאני עפ"י מה שכבר הבאנו במדת שלילה והעדר שיטת היראים, דאע"פ שגזל עכו"ם מותר בכ"ז אין זה נקרא לכם, שז"א שגם לעכו"ם יש בעלות בעצם אלא שיש היתר לגזול מן העכו"ם, וכשאנו מסתפקים אם בעל האבידה הוא עכו"ם או ישראל, הנה על הסבה החיובית המחייבת להמוצא להחזיר אין שום ספק אפילו אם הוא - בעל האבידה - הוא עכו"ם, ג"כ הוא הבעלים, אלא שהספק הוא בהסבה השלילית, שאם הוא עכו"ם יש ע"ז היתר, ובכן שוב אנו צריכים בזה רק לשלילה, לשלול את סבת ההיתר ואז ממילא הוא מחוייב להחזיר את האבידה. כנ"ל.
זובזה יש לנו חומר ליישב את קושית הפנ"י בכתובות (ט, א) על התוס' שם (ד"ה ואי בעית אימא) שמקשים שם: "וא"ת, אכתי איכא ספק ספיקא, ספק באונס ספק ברצון; ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס"? ומקשה הפנ"י, דקארי לה מאי קארי, הא כל הטעם של ס"ס הוא מצד רוב ואין הולכין בממון אחרי הרוב"? אבל לפ"ז מתורצת הקושיא, דגם כאן אין ספק על סבת החיוב שזוהי הכתובה, וכל הספק הוא אם יש סבה לפטור שהיא תפסיד את הכתובה, ואם הרוב מועיל רק לשלול, אז ממילא נשארה סבת החיוב, חיוב הכתובה.
חודוק ותשכח שגם בהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן וגם ברובא קרא ליה לכדא כדא ולחביתא חביתא שאנו פוסקים בשניהם "אין הולכין בממון אחרי הרוב", בשניהם הספק הוא על עצם סבת החיוב, דאם מכר לו רק לשחיטה אין כלל סבת החיוב; וכן אם מכר לו חביתא ונתן לו כדא, אם באמת קורא לחביתא כדא שוב אין כלל סבת החיוב, ובזה שפיר אמרינן אין הולכין בממון אחרי הרוב, כנ"ל.