מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 31
אוהנה מלבד כל החזקות הנ"ל יש ג"כ הכלל של אין ספק מוציא מידי ודאי. וההבדל שיש בין הכלל הנ"ל ובין הכלל של כל חזקות דמעיקרא הוא פשוט: אם המושג חזקה דמעיקרא הוא, כפי שרגילים לומר, שאנו מניחים את המצב כמו שהיה, הנה בודאי שהמה - חזקה דמעיקרא ואין ספק מוציא מידי ודאי - שני ענינים נפרדים. כי הראשונה - חזקה דמעיקרא באה מצד העבר, המצב שבעבר, והשני - אין ספק מוציא מידי ודאי - בא מצד ההוה, מה שגם עכשיו בא האחד מכח הודאי והשני מכח הספק. וכמו שאי אפשר לבוא במקום שאנו משתמשים בהכלל של "אין ספק מוציא מידי ודאי" מטעם חזקה דמעיקרא, ככה אי אפשר לבוא בכ"מ שאנו משתמשים בחזקה דמעיקרא מצד הכלל של אין ספק מוציא מידי ודאי, כי בהוה שני הצדדים בספק.
בואם המושג של חזקה הוא, כפי שאנו רגילים להדגיש, שנשאר הצד של העדר הסבה, הנה ההבדל שבין שני הכללים יתבטא בזה שבחזקה דמעיקרא אנו משתמשים כשצד אחד משני הדברים המתנגדים זה לזה ומוטלים בספק, דרוש לסבה גורמת, והצד השני בא מהעדר הסבה. כמו למשל, כשאנו מסתפקים אם נתקדשה או לא; אם נתגרשה או לא; אם נטמא או לא; אם נטהר מטומאתו או לא וכו' וכו'. שההן שבזה בא מסבה והלאו זהו העדר הסבה. אבל באין ספק מוציא מידי ודאי אנו משתמשים כששני הצדדים המתנגדים זה לזה ומוטלים בספק שניהם דרושים לסבה גורמת, אלא שהסבה של האחד היא ודאית והסבה השניה, שאם היא ישנה היא מבטלת את הראשונה, היא מוטלת בספק.
גכמו למשל, בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שביבמות (לז, ב), שאחד מהם הוא יורש ודאי והשני הוא ספק יורש, שעכ"פ שניהם דרושים לסבה גורמת. כי גם היורש הודאי הוא בא מסבת הירושה ולא מצד העדר הסבה, כמובן, אלא שהלאחד, היורש הודאי, יש סבה ודאית על הכל ולהשני הסבה שלו - סבת הירושה - מוטלת בספק.
דכי כמו שמסבירים בתוס' ב"מ (ב, א בד"ה וזה אומר חציה שלי) הנה אין הבדל בין יורש אחד לשני יורשים בהסבה החיובית שבזה, שנגיד שבמקום שיש רק יורש אחד יש לו סבה חיובית לירש את הכל ובמקום שיש שני יורשים הסבה היא רק על מחצית. כי ס"ס אם הסבה היא מה שהבן יורש את אביו, הנה גם כשיש עוד בן לא נגרעה מהסבה הזו מאומה, אלא מפני שגם להשני יש אותה סבה. אבל במקום שאחד הוא ודאי והשני ספק, הנה להאחד יש סבה ודאית והשני שבא מכח הסבה שלו לבטל את הסבה של הראשון, היא סבה ספקית.
הוהנה אנו רואים בתוס' ב"מ הנ"ל, שהכלל של אין ספק מוציא מידי ודאי מועיל אף להוציא ממון, והראיה - שבאים שמה מכח הקושיא של אין ספק מוציא מידי ודאי שנאמין לזה שאומר כולה שלי נגד זה שאומר חציה שלי, דזה מי שאמר חציה שלי לא יטול כלום אע"פ שהוא מוחזק בזה, שמה"ט אמרו מקודם באותו הדבור, דאין אנו מאמינים למי שאמר חציה שלי במיגו דאי בעי אמר כולה שלי, מפני שמיגו להוציא לא אמרינן.
ווהטעם שזה מועיל אף נגד חזקת ממון הוא, כפי שאמרנו בהטעם שחזקת הגוף מועילה אף נגד חזקת ממון, שחזקה זו באה לא מצד הדין שבדבר שנגיד שיש בזה סתירה משום דין אחר, מצד הדין של חזקת ממון, אלא שהיא באה בנקודת המציאות שקודמת להדין, וככה ג"כ כשאנו משתמשים בהכלל של "אין ספק מוציא מידי ודאי" שגם זה בא לא מצד הדין שבדבר, כמו כל החזקות דמעיקרא; חזקת פנויה; חזקת אשת איש, שכל אלה המה רק מושגים דיניים, אלא מצד העצם של הדבר, כי ההבדל בין יורש ובין מי שאינו יורש איננו רק הבדל במקרה אלא זהו הבדל בגוף, כמובן.
זוע"י זה אפשר להסביר את דברי התוס' בב"מ הנ"ל, בהבדל שבין ספק ויבם, שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, שבמידת "חיוב ושלילה" הסברנו, שזה מפני שבתוס' סוברים שביורשים מושג השותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, אבל בשותפות ממין אחר הוא חציו לזה וחציו לזה.
חאכן לפי דברינו אלה אפשר שגם בכל שותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, אלא שבזה יבדלו, שיורש זהו מושג שבגוף משא"כ סתם מגביה מציאה זהו דבר שבמקרה. ובספק ויבם אמרינן, זה ודאי יורש וזה ספק יורש ואין ספק מוציא מידי ודאי, והוקבע ע"י כך שם היורש של האחד, ואי אפשר לבוא מצד חזקת ממון, כי הקביעות, קביעת שם היורש, הוא לא מצד הממון שבדבר אלא מצד העצם שבדבר, כנ"ל. משא"כ לענין מגביה מציאה לא שייך לקבוע מצד אין ספק מוציא מידי ודאי שזהו ודאי מגביה מציאה, כי הגבהת מציאה הוא רק דבר שבמקרה ואין קביעות המקרה, אלא שאנו צריכים לבוא רק מצד הודאות על הממון, הנה הממון הוא דבר שבחלוקה, והודאות על חלק חציה של הטלית איננה ודאות על החציה השניה; וג"כ, מכיון שאנו באים רק מצד הממון הלא שוב יש כנגד זה חזקת ממון, כנ"ל.
טבאופן, שגם החילוק של התוס' הנ"ל מיוסד על יסוד החילוק שבין עצם ובין מקרה. וכמו ההבדל שיש בין חזקת הגוף ובין שאר חזקות שמוכרחים אנו להוסיף בזה שעל מקרה לא שייך להגיד מצב, ככה ג"כ ההבדל הזה שיש ג"כ בזה משום כלל שעל מקרה לא שייך להגיד קביעות של שם.