מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 32
אגם המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד בפ' כ"א מהלכות עדות (הלכה ד) בעדים שהעידו שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו - והוזמו, שהרמב"ם סובר שמשלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו, והראב"ד משיג על זה, דכיון ד"האדון אינו משלם אלא אם תפס העבד, א"כ העדים שהוזמו למה משלמין". וכבר כתבנו בספרנו ד"מ דהק"נ שמעתתא א' (פ' יז) שהרמב"ם מיירי שבשעה שהעידו העדים כבר תפס העבד דמי עינו, ולפי זה אפשר להכניס את המחלוקת הנ"ל גם ע"פ המדה הזו, מדת "עצם ומקרה", והמחלוקת תסובב על ציר זה: אם מחוייב מצד "כאשר זמם" רק מה שמתהוה מעצם הדבר או גם ממה שבא מהמקרים של הדבר, כי מה שתפס העבד אין זה מונח כבר בעצם הדבר, אלא רק שבמקרה זה בא. ושיטת הרמב"ם היא, דמחוייב מ"כאשר זמם" גם על כל המקרים שיתרחשו לרגלי הדבר, וכיון שס"ס כבר תפס העבד בשעה שהעידו והאדון מפסיד ע"י עדותם גם את דמי העין המה - העדים שהוזמו - החייבים. והראב"ד סובר, ש"כאשר זמם" מחייב רק מה שבא מעצם הדבר ולא מהמקרה שבדבר.