מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 33
אועי' בקצוה"ח ס' קעא (סעיף ו סק"א), שמקשה בהא דפשיטא ליה להבבלי, בחציו עבד וחציו בן חורין דלא יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין, כמו שאמרינן בגיטין (מב, א) בשור שנגחו לחצי עבד וחצי בן חורין - יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו: "אלא מעתה, ביום של רבו ישא שפחה ביום של עצמו ישא בת חורין? באיסורא לא קמיירי". ופירש"י "שאין האיסור מתחלק לחצאין אלא בממון". ומקשה, דאמאי לא נימא בזה ברירה, כמו דאמרינן לענין השותפין שנדרו הנאה זה מזה שהלכה כראב"י שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו בנדרים (מג, ב), וכהסבר הר"ן שם, דאמרינן שהוברר הדבר שכל אחד בשעה שהוא משתמש גוף הקרקע קנוי לו, דאם היה לו בזה רק קנין פירות הרי קונמות מפקיע מידי שיעבוד, ואע"פ שגם שם הוא ענין של איסור?
בואפשר להוסיף עוד על זה ולהקשות, מ"ש זה מאתרוג של שני שותפין שג"כ אנו פוסקים דיכול כל אחד לצאת בו אע"פ שבעינן באתרוג "לכם" מטעם ברירה; וגם שמה הדבר נוגע לענין מצוה ובכ"ז תפסינן שבשעה שכל אחד נוטלו יכול לצאת בו ויש בזה משום "לכם" ממש - ומאי שנא?
גואמנם בירושלמי שם חולק על הבבלי וס"ל שבאמת כן כדקאמר שם: "קידש אשה ביום של מאריה אין חוששין לקדושין, ביום של עצמו - חוששין לקדושין", וע"כ שהטעם הוא משום ברירה.
דוכדי לבאר את שיטת הבבלי הנ"ל ולסלק את קושית הקצוה"ח הנ"ל, נ"ל שיש הבדל בולט בין אם המדובר הוא על בעלות בתור יחס, יחס הדבר אל הבעלים ובין תכונה, תכונת הדבר מצד הבעלות שבו. כי כבר הארכנו הרבה במדת "הזמן" לבאר את מחלוקת הראשונים, אם זמן זהו צירוף של חלקים שונים; או זהו עצם פשוט שאינו ניתן להתחלק. ומכאן נובעת המחלוקת אם אפשר שקנין לזמן יהא נחשב לקנין הגוף, אבל כו"ע מודים שאין קדושת הגוף לזמן, ובשביל כך מושכל ראשון הוא שקדושת הגוף לא פקעה בכדי, ומהו ההבדל בין הקדש לבעלות סתם לאלה שמחלקים ביניהם כנ"ל? מפני שיש קדושת הגוף אבל אין בעלות הגוף, כי בעלות, כאמור, היא רק בבחינת יחס, יחס הדבר אל איש מיוחד, ובזה אפשר רק להגדיר כקנין הגוף או כקנין פירות, שהלשון קנין זהו יחס הדבר אל הבעלים. אבל בהגדרה "קדושת הגוף" הלשון בעצמה אומרת שכאן מדובר על התכונה העצמית של הדבר, וע"כ אף לאלה הראשונים שסוברים שיש ג"כ קנין הגוף לזמן, מפני שאפשר לצייר יחס לגוף הדבר גם כשהוא באופן זמני, אבל אי אפשר לצייר תכונה עצמית שזהי קדושת הגוף באופן זמני. תכונה עצמית זמנית זהו תרתי דסתרי.
הוכמו שחלקנו מקודם בין חזקת מרא קמא, שלפ"ד הנ"ל אין בזה קשר עם חזקא דמעיקרא, ובין חזקת חולין לענין "ככר זה היום חול ולמחר קודש" כנ"ל, מפני שהראשונה קובעת רק את היחס של הדבר כמו שהיה ואין בזה משום שינוי המצב, בעוד שהשניה, חזקת חולין, קובעת את המצב של הדבר שהיה שלא בא שינוי בתכונת הדבר, - ככה יש ג"כ הבדל בין קנין הגוף לזמן ובין קדושת הגוף לזמן, כנ"ל.
ווממילא מובן ג"כ שאין ציור של עבד כנעני לזמן או ציור של בן חורין לזמן; ומובן שאין לזה ענין עם "עבד עברי" שאע"פ ש"גופו קנוי", אבל ג"כ יש בו רק משום קנין ולא משום עבדות עצמית, כי הוא נשאר בקדושתו, קדושת ישראל, כמו שהיה, וזהו שאמרו בירושלמי גופא בטעמא דשחרור מפקיע מידי שיעבוד, כפי שהובא ג"כ בתוס' גיטין (מ, ב): "לא מצינו עבד משוחרר וחוזר ומשתעבד".
זכי עכ"פ רק הצורה יכולה להשתנות וכל עצם פושט צורה ולובש צורה, אבל אין העצם יכול להשתנות בעצמותו, כי אם משתנה בעצמותו כבר איננו אותו העצם אלא עצם חדש לגמרי.
חומשוחרר שהוא ישראל גמור הוא בבחינת עצם שלא יוכל להשתנות בשום אופן, ולא כמו ממון שתמיד ניתן להשתנות שינוי מרשות לרשות.
טוהמחלוקת בין הראשונים הנ"ל אם קנין לזמן נקרא קנין הגוף או לא, היא בזה, שאלה שסוברים שכן יש קנין הגוף לזמן סוברים, שכמו שיש בזה ציור של שינוי רשות על ידי מכירה, מתנה, ירושה וכדומה - כך יש ציור של שינוי רשות ע"י שינוי הזמן, כי גם הזמן משמש לנו בתור סבה חדשה. ואלה החולקים על זה סוברים שאי אפשר לקחת את הזמן בתור סבה חדשה, מאחר שכאמור, הזמן הוא עצם פשוט בלתי ניתן להתחלק, ובכן, לא נתחדש בזה כלום. אלא ע"כ שגם טרם שבא הזמן החדש כבר יש הגבלה בהבעלות ואין זה קנין הגוף, אבל בדבר שבכלל לא שייך שינוי אי אפשר שע"י הזמן יבוא שינוי ועצמותו של הדבר תהיה כמו דבר שאינו משתנה ע"י הזמן.