מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 34
אוממילא מובן, שלקושית הקצוה"ח הנ"ל אין מקום, שכאן בעבד לא שייך כלל המושג ברירה, דהמושג ברירה בא לברר את אחת משתי האפשרויות, כמו למשל, בשני לוגין שאני עתיד להפריש; או "אם בא חכם למזרח - עירובי למזרח" וכדומה, שגם מי שסובר אין ברירה הוא מטעם שאולי היתה אפשרות אחרת. אבל במקום שלעצם הדבר אין אפשרות במציאות, מה שייך להשתמש בזה בהמושג ברירה בעוד שאין בזה מה לברר.
בוזהו ההבדל בין השותפין שנדרו הנאה זה מזה, שאנו פוסקים כראב"י שזה נכנס לתוך שלו וכו', ובין חצי עבד וחצי בן חורין, שבענין הראשון הדבר אפשרי במציאות, שבזמן שאחד משתמש הוא שלו ובזמן שהשני משתמש הוא של השני. לא מיבעי לאלה הסוברים שבכלל אפשר לקנין הגוף גם לזמן, אלא אפילו לאלה הסוברים שזה אי אפשר, אבל כפי שאמרנות במדת "זמן" הנ"ל שזה במה דברים אמורים, במקום שההגבלה באה מתוך הזמן המופשט לחוד, אבל במקום שזו באה מתוך איזו פעולה הקשורה בזמן, שם כו"ע מודים שיש בזה קנין הגוף. ולדברינו הנ"ל יש עוד בזה משום נימוק נוסף: דאם ההגבלה באה מתוך הזמן לחוד אי אפשר להגיד שלעולם עכשיו יש לו בזה קנין הגוף אלא שהזמן משמש בתור סבה חדשה לשינוי הרשות, כי אין בזמן משום סבה חדשה. אבל במקום שהדבר בא ע"י איזו פעולה הקשורה בזמן, הנה הפעולה משמשת בתור סבה חדשה לזה.
גולא כן בחצי עבד וחצי בן חורין, שבכלל אין שום אפשרות מציאותית שיהיה יום אחד עבד ויום אחד בן חורין, כי ההבדל בין עבד ובין בן חורין איננו רק הבדל יחסי, שהעבד מתיחס להאדון והבן חורין לעצמו, אלא זהו הבדל עצמותי - ואין עצמיות מוגבלת בזמן.
דוממילא מובן שלא קשה ג"כ מאתרוג של שותפין ששניהם יוצאים בו אע"פ שבעינן שם "לכם", כי ה"לכם" הוא רק דבר של יחס, שהאתרוג יתיחס אליו ועל זה מועיל המושג ברירה כנ"ל, שבשעה שהוא יוצא בו הדבר שלו, כי אפשר בזה המושג של שינוי רשות ע"י הזמן או ע"י השמוש בזמנים ידועים, ולא כן בעבד ובן חורין שהענין נוגע בעצמיותו של הדבר ולא שייך בזה ברירה, כנ"ל.
הובדעת הירושלמי הנ"ל נצטרך להגיד לפ"ז, שס"ל שגם קדושת הגוף פקעה בכדי, כמו שמשמע באמת בירושלמי נדרים פ' ג' ה"ה; או אפשר שס"ס מחלק בין קדושת הגוף ובין עבדות וחירות, שאע"פ שכאמור, המושגים הללו המה ג"כ מושגים עצמיים ולא רק מושגי היחס בלבד, אך כיון שאנו רואים שמפקיר עבדו יצא לחירות ויש ג"כ דעה שאין צריך גט שחרור, שמע מינה שיסוד המושגים הללו הוא ס"ס בממון, שהמושג עבדות זה הוא מה שיש קנין הגוף לאדון, וקנין כאמור הוא מושג של יחס ולזה אפשרית גם הגבלה בזמן, כנ"ל, ולא כמו הקדש שאע"פ שגם לזה יש מושג קניני, אך מושג האיסור שיש בזה אינו מסתעף מהממון גרידא, כאשר כבר ביארנו את זה במק"א.
וואמנם אנו מוצאים את המחלוקת של הבבלי והירושלמי בחצי עבד וחצי בן חורין, גם לענין מציאה. כי בבבלי גיטין (מב, א) אמרינן: "נגחו שור - יום של רבו לרבו, יום של עצמו לעצמו". אכן בירושלמי בפ' השולח (הלכה ה) מקשה על הא דאמרינן "מצא מציאה - יום של רבו לרבו, יום של עצמו לעצמו" - הוא מקשה - "ולית מחר בעי יעבדה ליה למריה"? היינו שסובר שאינו מרויח כלום העבד במה שמצא את המציאות ביום של עצמו, כיון דלמחר הוא צריך להחזיר לרבו מצד מה שקנה עבד קנה רבו.
זושוב אותה המחלוקת: הירושלמי לשיטתו, שביום שהוא עבד יש קנין הגוף ממש לרב, ובכן, גם המציאה שמצא ביום של עצמו ג"כ שייכת להרב, מצד מה שקנה עבד. והבבלי לשיטתו כנ"ל, שאין קנין עבדות בגוף ממש לזמן, והחלוקה שיום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו היא רק חלוקה בתשמישים, וזהו גופא מכלל החלוקה, שמה שימצא ביום של עצמו יהיה שייך לו ואפילו כשיגיע יום של רבו ג"כ אינו צריך להחזיר, כנ"ל.