מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 35
אובזה, בחילוקנו בין בעלות בכל ממון ובין בעלות בעבד כנ"ל, נמצא תירוץ מספיק ג"כ על קושית הקצוה"ח בהא דגיטין (מ, ב), שגם בעבד וגם בשדה אנו אומרים "האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו'; כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בע"ד כמאה עדים דמי; האומר נתתי שדה פלוני לפלוני וכו'; כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בע"ד כמאה עדים דמי", - שהראשונים מקשים על זה, מאי חזית דאזלינן בתר הודאת הנותן שמודה שכן נתן, או בתר הודאת המשחרר שכבר שחררו? ומתרצים, שזו כמו בטענו חטין והודה לו בשעורים שפטור אף משעורים, שהטעם הוא לפי דעת רבים, מטעם הודאת בע"ד של התובע שאינו מגיע לו שעורים אע"פ שיש ג"כ הודאת הנתבע שכן מגיע לו שעורים, אלא במקום שיש הודאה נגד הודאה מוקמינן הדבר בחזקת מרא קמא, וע"כ בטענו חטין והודה לו בשעורים אי תפס התובע את השעורים לא מפקינן מיניה. ומקשה הקצוה"ח הנ"ל, לפ"ז, בשלמא בשדה אתי שפיר דמוקמינן את השדה בחזקת מרא קמא ותפיסה לא שייכת בזה, אבל בעבד, הא העבד הוא מוחזק בעצמו, ואפילו אם יש לו להאדון חזקת מרא קמא הא כאן לכה"פ הוה העבד כמו שתפס קודם שנולד הספק שלכו"ע מהניא תפיסה?
באכן, לפי דברינו - ניחא. דהא כבר אמרנו דהטעם דמהניא תפיסה אע"פ שכל חזקה דמעיקרא מכריעה את הספק, אלא שחזקת מרא קמא איננה מכריעה, מפני שהספק איננו לא בשינוי העצם ולא בשינוי התואר אלא בשינוי היחס, כנ"ל, וע"ז אין לבוא מצד המעיקרא, כנ"ל. אבל בספק בעבד, אם הוא נעשה בן חורין זה ספק בשינוי העצם ובזה המעיקרא מכריעה את הספק כמו בכל מקום, וממילא אי אפשר לבוא בזה מצד תפיסה.
גומובן שבזה ניחא גם דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' עבדים (הלכה ה), שכתב: "מכרו - להעבד - לישראל מומר הרי זה ספק, לפיכך, אם תפס כדי דמיו מרבו ראשון כדי לצאת בהן מיד המומר אין מוציאין מידו", שגם בזה הקושיא, אמאי לא יצא לחירות כיון דמוחזקים הם בעצמם? ולפי דברינו הנ"ל הקושיא מסולקת מאליה.
דוע"י זה יתבאר לנו ג"כ ההבדל שיש בין ספק נזירות וספק שבועה. כי הנה המחנ"א בהל' נדרים (ס' יב) פסק, דבספק נזירות אזלינן להקל, משום דמוקמינן גבריה בחזקתיה. ומביא ראיה מעירובין (לו, א), באומר ככר זה היום חול ולמחר קודש דמערבין בו. מאי טעמא? בין השמשות ספיקא הוא ומספיקא לא נחתא ליה קדושה. ומכח זה רוצה לחדש שג"כ אם יהיה לנו ספק אם אסר את הדבר בנדר או לא, שג"כ מוקמינן בחזקת היתר.
האכן, עי' בש"ך י"ד ס' רח (ס"ק א) שמביא בשם תשובת מבי"ט ח"ב (ס' רנו) דבשכח ונסתפק אם נשבע או לא, שאסור מספק - ואין אנו מתירים מצד חזקה. ולכאורה, מהו ההבדל ביניהם?
ואכן, לפ"ד ההבדל בולט, כי כאמור, חזקה באה לחזק את המצב הקיים של הדבר שלא בא שינוי לא בעצם הדבר ולא בתואר הדבר, אבל במקום שהספק הוא רק על איזה מקרה, לא שייכת חזקה, כי להמקרה אין מצב, כנ"ל, ממילא - רק בנזירות, שכפי המוסכם הוא תואר קדושה, וגם נדר שהוא איסור חפצא, וכשיש לנו ספק אם התהוה עליו נזירות או שהתהוה על החפץ איסור חפצא אפשר שפיר להשתמש במושג חזקה: חזקה שלא נשתנה התואר של האדם - בנזירות, - וחזקה שלא נשתנה התואר של החפץ ע"י איסור חפצא. אבל בשבועה, אם גם חלתה השבועה לא נשתנה התואר לא של האדם ולא של החפץ, ויש בזה ג"כ רק מעין שינוי היחס, שמקודם היה לו יחס של היתר להחפץ ועכשיו - יחס של איסור, ובזה אין חזקה דמעיקרא, כנ"ל.
זובזה ג"כ ההבדל בין ככר זה חול ולמחר קודש, שבבין השמשות לא נחתא עליו קדושה מצד חזקה, כנ"ל.